המופע בוורשה, פולין, השבוע, היה אייטם שמכונה "הבליץ המדיני" בקמפיין הבחירות של ראש הממשלה והחשוד בפלילים בנימין נתניהו. לאחר שישראל הפכה מדינה מצורעת במדינות וחברות נאורות (עקב הכיבוש), הפך נתניהו את הטקסים הדיפלומטיים החלולים למנוף תדמיתי כאילו העולם איתנו.
כל ביקור הוא לא רק "היסטורי" אלא גם מוכיח את הלגיטימיות ואת חשיבותה של מדינת ישראל, וכל הטוב הזה קורה בגלל המדינאי הבינלאומי שלנו, זה שהשפעתו מהדהדת מהודו ועד כוש. שמועות על גיחות התזזית העתידיות שלו לקצווי תבל מתעופפות באוויר כמו להקת יונים שהוחרדה מרבצה. וושינגטון, מוסקבה, בחריין, הודו, רק לסובב את הגלובוס ולתקוע אצבע.
אגב, מומלץ לא להתרשם מעשר שנות "מגעים חשאיים" עם מדינות המפרץ (כתבותיו של ברק רביד בערוץ 13). מדובר בחילופי אינטרסים כנגד האויב המשותף (איראן), שאין בינם ובין הכרה בישראל מאומה, אלא אם כן ישראל תחזור לקווי 67'. כל השאר הוא מצג שווא. כולל "הסכמות" סעודיות ותעתועי בחירות.
על פניו מטרת כנס ורשה היא השגת שלום וביטחון במזרח התיכון. פרט לדאע"ש, שחיסולו בדרך, שלוש הבעיות שיש בהן פוטנציאל של ערעור היציבות הן הפלסטינים, איראן וישראל (תרגיעו, לא מדובר בהשוואה, וכן מדובר בעובדה: אנחנו מוקד מתיחות במזה"ת). איראן והפלסטינים, כמו טורקיה ולבנון, אינן שותפות ל"דיונים" בוורשה, מה שמבהיר מיד כי לא מדובר בהסדרים במזה"ת, אלא במלחמה שהיא חלק מהאג'נדה של מדינות הניאו־פאשיזם החדש (בישראל, ארה"ב וסעודיה יש לו פן דתי קנאי).
נציג המדינה המארחת, שר החוץ הפולני יאצק צ'פוטוביץ', אמר כי "ההסכם (הגרעין, עם המעצמות) אינו מונע מאיראן לבצע פעולות המסכלות את היציבות באזור, ואנחנו מקווים שהכנס יביא להתקרבות בין עמדות ארה"ב לאיחוד האירופי". ואכן, מייק פומפאו, מזכיר המדינה האמריקאי, הצהיר לפני בואו כי "אי־הזמנת איראן מבטיחה שלא תהיה לה השפעה מסכלת".
הבעיה: רוב מדינות האיחוד האירופי (לא שיגר נציג) מצדדות בהסדר פשרה מדיני עם הפלסטינים ותומכות בהסדר הגרעין עם איראן.
וכך, בנוכחות נציגים מדרג ב' וג' ממדינות ערב, דנו בוורשה בענייני פלסטין ללא פלסטין ובענייני איראן ללא איראן. שתיהן הכלות הרלוונטיות בעוד החתנים, ארה"ב וישראל, מיוצגים על ידי מנהיגים שקיים סיכוי גדול כי יסיימו את כהונתם בהדחה בקלון.
גם ג'ארד קושנר הגיע כדי לדון "במאמצי הממשל לקדם הסכם שלום ישראלי־פלסטיני". משם הוא יוצא לסיבוב פנים־ערבי כדי לסגור את "עסקת המאה". אל תעצרו את הנשימה. הוא לא יבקר בירושלים או ברמאללה. טראמפ רוצה לבצע עסקת נדל"ן כפשרה בין ירושלים (המערבית) ורמאללה ונסיגה מסוריה ומאפגניסטן. בשתיהן, ובסיוע ישראלי, הוא נבלם על ידי מפלגתו שלו (לינדזי גרהאם, סנאטור רפובליקני בכיר: "טראמפ משליך את ישראל תחת גלגלי האוטובוס") - וחבל. שתי היוזמות ראויות.
הבליץ המדיני
מעבר לנושאים ש"דנו" בהם, הכנס בוורשה היה הצגת בכורה של הימין הגלובלי החדש, כאשר נתניהו גורר את ישראל ל"ווישיגראד", ההתארגנות של ממשלות הימין הלאומניות בגרורות ברה"מ לשעבר - הונגריה, פולין, צ'כיה וסלובקיה. בעולם מתחולל כיום מאבק בין יורשי התערובת החדשה של קפיטליזם חזירי, קנאות דתית ופאשיזם לאומני ובין ממשיכי המסורת הליברלית החילונית הדמוקרטית.
החזית היא הטרור האסלאמי וגלי ההגירה. את הלוחמים מוביל טראמפ בתמיכת המפלגה הרפובליקנית, ואחריו המפלגות שרוכבות על גלי ההגירה והטרור, מפמפמות את הימין האספסופי שנמצא בכל חברה ומדינה ורוכבות על הגל כל הדרך לשלטון. נתניהו מרגיש שם כמו בבית.
רק השבוע התיישר ויקטור אורבן עם הרחם האידיאולוגי של מועצת יש"ע ורבניה. אורבן הבטיח שאמהות לארבעה ילדים ויותר לא ישלמו מס הכנסה. "עדיף ילדים שלנו על מהגרים", הסביר. אורבן נאבק בג'ורג' סורוס, משום שהוא "אויב שונה מאיתנו. לא פתוח, אלא מסתתר. לא כן, אלא ערמומי. לא ישר, אלא מושחת. לא לאומי, אלא בינלאומי. לא מאמין בעבודה קשה אלא בספקולציות עם כסף. אין לו את המולדת שלו, אבל הוא מרגיש שהוא הבעלים של העולם כולו". גבלס לא היה מנסח את זה טוב יותר.
שאר חבריו של נתניהו, הקנצלר האוסטרי סבסטיאן קורץ ומתאו סלביני האיטלקי (רק שר הפנים אבל בעל הבית האמיתי), שבין השאר מעריץ את בניטו מוסוליני, לא שונים ממנו. כשביקר סלביני בארץ, סירב הנשיא רובי ריבלין להיפגש איתו, ונחשו מי חיבק אותו. רק בשבוע שעבר החזירה צרפת את שגרירה מאיטליה לאחר ששותפו של סלביני הגיע לפריז כדי לייצא את רוח הפאשיזם החדש ונפגש עם מנהיגי האפודים הצהובים בניסיון להמרידם נגד מקרון.
הממשלים הימניים באיטליה, הונגריה, פולין וכל השאר לא הופכים את העמים שלהם לפאשיסטים גמורים. בכל אחת מאותן מדינות מתנהלת התמודדות אזרחית ופוליטית על נפשם וזהותם של אזרחיה, בדיוק כמו המערכה המתנהלת כיום במדינת ישראל.
המטרה הבאה בבליץ המדיני של קמפיין הבחירות של נתניהו היא וושינגטון. נתניהו יגיע לשם כאשר הדמוקרטים שולטים בקונגרס ובוועדות המודיעין, החוץ והביטחון, וטראמפ במסלול התרסקות מהיר אפילו משל נתניהו. אני מניח שבנשף המסיכות הוושינגטוני נתניהו יצליח להפיק סוג של מערכון בעניין הידידות האמיצה בין עמינו, מנהיגינו ונשותינו, אבל אלה הם הצללים הארוכים של מנדלבליט והחוקר המיוחד מולר שמאפילים על הבמה. עדיין לא הגענו למצב שבו טראמפ ונתניהו הם נכסים רעילים גם זה לזה, אבל לבטח הגענו למצב שבו הם רעילים בחלקים גדולים של העולם וגם של מדינותיהם.
העולם עדיין רואה בנתניהו את פותח הדלתות הבכיר אצל טראמפ, ואת טראמפ כמי שמסוגל להשפיע על נתניהו, אבל נדמה ששני השחקנים האלה איבדו את השפעתם הן זה על זה והן על מהלך האירועים בכלל. מה שנשאר לשניהם הוא תמיכת ה"בייס" וציבור שנוח לטמטם אותו, שהם התשובה לבעיותיו.
זוהי גם מטרתו של הבליץ המדיני: כיסוי תקשורתי "אובייקטיבי" של מסעות בנימין הראשון ובצדו מופע התקרבנות הֶרואי, כשהסאב־טקסט מקונן: היועץ המשפטי קם עלי בעודי לוחם מעבר לקווי האויב על גופה ונפשה של ישראל בין הגויים. אביחי מנדלבליט יורה בגבי חץ מורעל. לא חץ אחד. אשפת חצים. אשפה של חצים. הוא והתקשורת השמאלנית. אשפה. צפו לראיון חושפני באולפן הליכוד.
אגב, אתמול, יום שישי, נפתחת במינכן ועידת הביטחון העולמית בהשתתפות מאות מדינאים, ראשי מדינות ובכירי ביטחון מכל העולם. לנתניהו אין מה לעשות שם, משום שהמוטו של הוועידה הוא "שלום מתוך דו־שיח".