הייתי בת 26, אישה יחידה באירוע של גברים. "אפשר מים?", שאל אותי מישהו שחשב שאני המלצרית. אני בטוחה שלא הייתי היחידה שזה קרה לה. עולם היין לפני 13 שנה לא היה בדיוק מה שהוא כיום. לא רק בהתפתחות הזנים ושגרת השתייה המקומית, אלא גם בכך שהיה מדובר בעולם גברי לחלוטין.

עד היום כשיוצא לי לפגוש שופטות יין בינלאומיות, השאלה הראשונה שעולה היא איך התייחסו אליכן בברנז'ה בתחילת הדרך. אם תהיתם, בעולם המצב לא יותר טוב. התפלאתי לשמוע מפי נשים בכירות מאוד בתעשיית היין באיטליה, בספרד ובצרפת שגם להן הייתה תקרת זכוכית. אומנם היא נשברה (לא מספיק) הרבה לפני שזה קרה אצלנו, אבל לקח להם זמן, לסנובים האלה.

איכשהו התגלגלתי לכתוב על יין עוד לפני שידעתי שיש עוד דברים מלבד ריזלינג ויין קידוש. בגיל 26 הייתי ילדה שלא ממש מבינה שום דבר משמעותי בעיתונות, אבל ידעתי לכתוב יפה. רצה הגורל והעבודה הראשונה שלי הייתה באחד ממגזיני היין היוקרתיים בארץ. מזל כזה. אלוהים נותן לפעמים אגוזים למי שהתמסטלה מבקבוק דיאט ספרייט פתוח. אבל לא על עצמי באתי לדבר, אלא על החוויות המפוקפקות שעברתי במפגשי הטעימות הראשונים לצד כתבים ואנשי יין בכירים, רובם ככולם באזור גיל העמידה, שביקשו ממני לא פעם לא רק עוד מים אלא גם מפית ולחלופין תהו: "את הבת של מישהו?". 

עם הזמן למדתי להתארגן בהתאם למפגשים הללו. לא להתלבש פשוט מדי, לא ללבוש שמלות, להגיע מחויטת בז'קט גברי ובמכנסיים, לעולם לא בג'ינס, בזמן שכולם היו מתלבשים כאחרוני הרפתנים במשק. את החיוך, טליה, הייתי אומרת לעצמי, תשאירי בבית. את בת 26, גם ככה נראית צעירה לגילך, אף אחד לא יתייחס אלייך ברצינות אם תהיי נשית, נחמדה וחייכנית.

כשאני חושבת איך התאמצתי כל כך לשנות את עצמי אז, ומסתכלת על עצמי כיום, אני מבינה שזה היה הכרחי, לפחות בעולם הישן ובהתאם למי שהייתי בזמנו. כיום זה לחלוטין לא רלוונטי עבורי, מכיוון שהשאפתנות שבי הפכה להיות גישה של "מה שצריך לקרות יקרה", במקום גישת "חיים או מוות" שאפיינה אותי לפני עשור ויותר. או שזה פשוט עניין של ביטחון עצמי, ניסיון והשד יודע מה עוד.

נזכרתי בעניין הזה, מכיוון שלפני כמה ימים שמעתי במקרה את ציפי לבני מספרת שהיא הייתה הולכת לישיבות קבינט בשמלה. לבני, אשת מוסד לשעבר שהייתה מזוהה מאז ומעולם עם החליפות המחויטות שלה, בעלת קול האלט הסמכותי שאני בטוחה שהיא עבדה עליו כל השנים, ציינה שהיא עושה זאת בכוונה כדי להראות לכל המעונבים, כלשונה, שיש לה מה להגיד גם בשמלה.

אז קודם כל, שאפו לציפי. מעניין אותי לדעת מתי ואיך זה קרה. ולפני שאתם נחנקים פה, בהחלט אפשר להעביר עליה ביקורת כפוליטיקאית, אבל אין ספק שהיא שיחקה אותה. למה אני כל כך מתרגשת? מכיוון שאי אפשר להתעלם מכך שעדיין במקצועות מסוימים יש איזשהו אבטיפוס ארכאי שנותר מימים ימימה, שאותו קבעו גברים. והעובדה שעברנו עם השנים סוג של שינוי אבולוציוני בתפיסה, ומהפכה פמיניסטית לא רעה בכלל, עדיין לא אומר שבראש אנחנו כבר לא מקובעים.

לפני שנה בערך יצא לי לפגוש את ד"ר צפירה גרבלסקי, שערכה מחקר על תפיסת המנהיגות שלנו. לא רק בהקשר של פוליטיקה, אלא גם בעסקים ובכלל בחיים. התוצאות לטעמי די עגומות, ומצביעות על כך שכשאישה תגיע כשהיא כל כולה נשית לתחום שאליו היא רוצה להיכנס ושבו היא לא קבעה את החוקים, יהיה לה מאוד קשה להוכיח את עצמה, מכיוון שאנחנו לא נתפוס אותה כמישהי ראויה או דומיננטית.

עוד יותר הופתעתי כשצפירה סיפרה לי שלא רק גברים לא יתפסו אותה כדמות סמכותית אלא בעיקר אנחנו, הנשים. ורק כי יש לכולנו בראש האבטיפוס הארכאי הזה של איך מישהו סמכותי ורציני אמור או אמורה להיראות. עדיין דימוי גברי של אישה מצטייר כסמכותי. יש שיפור, אבל לא מספיק.

בשורה התחתונה, בפעם הבאה שאני נכנסת לגוב אריות (עולם היין הוא כבר, מקצוע, תחביב, אהבה ובית חם בשבילי, אז אני מניחה שהג'וב הבא יהיה אולי ריצה לפוליטיקה), אם זה יקרה (סביר שלא, אבל לעולם אל תגידי לא), אני מבטיחה לא לזנוח את השמלות המסתובבות שלי. אני באמת רוצה להאמין שאם אישה מביאה את עצמה ומעצימה את מה שהיא טובה בו, היא תצליח, גם בלי לשחק את המשחק. ואולי, כמו בהקשרים אחרים בחיי, אני עדיין שוגה באשליות.