שיח רעיל: גנץ לא היה צריך להיגרר לקרבות בוץ עם נתניהו

כעיתונאית, לכאורה הייתי צריכה לעמוד על רגלי האחוריות השבוע, ולהגן בגופי על זכותה של אושרת קוטלר להביע את דעתה בלי שתצטרך אחר כך להסתובב עם אבטחה צמודה. וכן, זו נורת אזהרה לכולנו כשמגיש חדשות צריך לחשוש לחייו בגלל דבר מה שאמר. אבל כדי שזה לא יקרה, לפני שנעמדים על הרגליים האחוריות, אולי עדיף קודם להבין איך הגענו לכאן.
 

ראשית, בואו נסכים שהשיח שלנו מעולם לא היה רעיל כל כך. המשפט ״חייבים לשנות את השיח״ נאמר כל כך הרבה פעמים, עד שכבר הפך לקלישאה. ועדיין, השיח הרעיל נמשך. על פי ההצהרות, די ברור שאנחנו רוצים לשנות, אבל האם ייתכן שאנחנו פשוט לא יודעים איך לעשות את זה?
 

כדי לשנות את השיח לא מספיק לומר שאחרים חייבים לשנות אותו, אלא באמת לשנות אותו בעצמך. לכן טעה בני גנץ השבוע כשנכנס להיאבקות בוץ חזיתית עם בנימין נתניהו, עוד לפני החיבור עם יאיר לפיד וגבי אשכנזי. על פניו, נתניהו ביקש את זה: במסגרת הקמפיין שלו הכל לגיטימי. שקרים, פייק ניוז, בוטים מתלהמים ופגיעה מתחת לחגורה ברמטכ״ל לשעבר, כשבמקביל הוא מצטלם עם חיילים. אבל גם אם נתניהו רוצה היאבקות בוץ, גנץ, ועכשיו גם לפיד ואשכנזי, צריכים להתעקש על קרב אגרוף מקצועי עם חוקים. 
 

גנץ לא היה צריך להיגרר אחרי מי שיעץ לו להיכנס לקמפיין נגטיבי אישי מול נתניהו, על אף צרור הכותרות שקיבל. למה? ראשית, כי קרבות בוץ מחריפים את השיח הרעיל שגנץ מצהיר שהוא מתנגד לו. שנית, כי בהיאבקות בוץ אין על נתניהו. הוא אכל כל כך הרבה בוץ בשנות שלטונו, שהטעם כבר איכשהו התחבב עליו. 
 

אם גנץ, לפיד ואשכנזי באמת רוצים שהשיח יחזור לשפיות, הם צריכים להראות, לא להגיד. אפשר לריב עד זוב דם, אבל לא לגבי מי היה במטכ״ל ומתי, אלא על נושאים מהותיים. למשל, איך צריך להתמודד עם העובדה השולית שלבדיקת MRI דחופה צריך לחכות ארבעה חודשים, גם כשמדובר בחולה סרטן שעלול למות בשל העיכוב. זו נקודה שקצת קשה לדעת איך שר הבריאות נתניהו יענה עליה. ואם לא יענה עליה בענייניות, זה יעיד רק עליו. 
 

במקום להיגרר לקרב בוץ אישי, עדיף לריב עד זוב דם על העובדה המשעממת שבהתאם לאסטרטגיה של שר הביטחון נתניהו, בלוני התבערה חזרו השבוע לעוטף עזה. או לריב על הדרך הנכונה להתמודד עם קיזוז כספי המחבלים. לדרוש לדעת מדוע זה לא נעשה עד היום למרות ההחלטות וההצהרות, לשאול מי ערב לכך שזה באמת יקרה הפעם, ולהציע דרכי התמודדות חלופיות.
 

בהיאבקות בוץ אין לגנץ צ׳אנס, כי אחרי עשור בשלטון ו־30 שנה בפוליטיקה, מה כבר אפשר לומר על נתניהו שלא נאמר? עם הזמן הוא פיתח עור של פיל, לטוב ולרע. אז מי שמצהיר שהוא רוצה להחזיר את הממלכתיות, לתקן עוולות ולטהר את השיח, צריך להראות, לא להגיד.

 

אבל כדי שהשיח יפסיק להיות רעיל, גם העיתונות צריכה לחשב מסלול מחדש. להפסיק להעמיד פנים שהיא רק מתבוננת מהצד, כביכול עוברת אורח תמימה. הרי המהדורות, תוכניות האקטואליה והעיתונים התפקעו מנחת נוכח היאבקות הבוץ שפתאום ניטשה בין גנץ לנתניהו. שוב ושוב שמענו את הציטוטים: "תתבייש לך כי למדת אנגלית וירדת מהארץ" ו"תתבייש לך כי נפצעתי בקרב עם מחבלים". כל אלה שלכאורה רק מדווחים, חיככו את ידיהם בהנאה כשחזרו על הדברים, הסבירו שוב ושוב, חזרו ופירשנו. רק ככה אפשר להתמודד עם נתניהו, טענו חלקם בעודם מעלים באוב מקרים מבחירות 1999 כדי ״להוכיח״ שרק כאשר תוקפים את נתניהו בכל הכוח אפשר לפגוע בו. 
 

בואו נודה, יש לנו עיתונות שמעודדת את השיח הרעיל הזה בעודה מצקצקת עליו. אם עיתונאים באמת רוצים שיח אחר, שיתחילו להתנהג ככה במקום לחגוג על הבוץ. שיראו, ולא רק יגידו.
 

זו כמובן לא הצדקה לאיומים. אבל גם האמירה של קוטלר על כך שהחיילים בשטחים הם חיות אדם, לא הייתה מאוד חכמה. אכן מזעזע שחיילים דופקים מכות רצח לפלסטינים, אבל אם למדנו משהו מפרשת אלאור אזריה, זה שגם כשמזדעזעים כדאי לקחת אחריות על הניסוח ועל ההשלכות של המילים.
 

אף אחד לא צריך לחשוש לחייו כי הביע דעה, אבל העיתונות שלנו מקדשת קצת יותר מדי את זכות הבעת הדעה, בעוד שכבר אין באמת מה להילחם עליה. הרי כל זב חוטם רשאי להביע את דעתו, בוטה ככל שתהיה, בין שהוא אורח מכובד באולפני הטלוויזיה ובין שהוא טרול ברשתות החברתיות. הזכות הזו מעולם לא הייתה ממוצה יותר, אז מדוע נלחמים עליה? המלחמה האמיתית שלנו היא על איכות הביטוי, לא על החופש שלו. על ההשפעה בפועל של מילותינו ולא על עצם פעולת הגוף של השפרצתן מהפה.
 

כשאתה מביע דעה על חומר נפץ, אם לא תדייק בנגיעה שלך בחוטים, התוצאה תהיה פיצוץ. הפצצה לא תנוטרל אם השיח הישראלי ימשיך להיות כל כך רעיל, בעידוד התקשורת שתסקר אותו בהתלהבות. 
 

לחלק מאיתנו נדמה שאין ברירה, שזאת הדרך היחידה להשפיע או להישמע. אבל זה לא נכון. המטרה של כולנו צריכה להיות שיח אחר. יכול להיות שראש הממשלה הנוכחי לא יסכים עם זה, ייתכן שיש לו סדר עדיפויות אחר, וייתכן שמצביעיו אוהבים את זה - אבל מי שרוצה להחליף אותו או להצליח מולו, שיתכבד וינהג אחרת. שיראה, ולא רק יגיד. יש ברירה, ואם עושים זאת נכון - זה אפילו עובד.