שמונה בבוקר, יום ראשון, והכלבה מושכת לטיול הבוקר שלאחריו לא יהיה לי תירוץ אלא להידרש למטלותיו של שבוע חדש. על המדרכה רץ ילדון חמוד, אשכרה ילד של פרסומות: שיער חלק בלונדיני וחיוך מתוק. בעקבותיו פוסעת אמו, אישה חביבה למדי. לא אחת משחקים הכלבים שלנו זו עם זה.
"למה אתה נוסע על המדרכה?", היא עוצרת בכעס בחור על קורקינט ממונע. הבחור נבוך. הוא נראה גיק חביב, קסדה לראשו. בקול מתנצל הוא ממלמל משהו על כך שהוא רוכב לאט ובזהירות, אבל ההסבר הזה לא מספק את האמא: בלי להתלהם היא אומרת לו שאין זה משנה כמה מהר הוא נוסע - חוק הוא חוק. אכן, מילים כדורבנות שהיו בוודאי תקפות עוד יותר אילו רק היה הכלב שלה מוחזק ברצועה.
הכלבלב שלה כמובן אינו מהווה כל סכנה. מדובר בגוש חביב של פרווה. חלילה לי מלהניח שיחליט לנעוץ את שיניו באדם או בכלב אחר, ממש כשם שאיני סבור שאותו חנון חייכן על הקורקינט החשמלי עוד ידרוס מישהו.
התקרית הקטנה תמה אפילו ללא הרמת קול, ובכל זאת היא הותירה אותי מהורהר, אם כי לא לזמן רב: ברחוב הראשי מנסה לתמרן מערבל בטון. תוך כדי
כך הוא חוסם את הכביש, ונהג המונית שמאחוריו לא מוריד את ידו מהצפצפה: "טווווו" ארוך ממלא את הרחוב. הסידורים הנדרשים להכנסת הרכב הכבד אל הבניין המתחדש נמשכים, ונהג המונית בשלו: "טוווווו".
הוא נראה עצבני, וסביר להניח שבצדק: מן הסתם ממתין לו נוסע בקצה הדרך, ולנוסע הזה ממתינים במקום אחר, וכך הלאה. מובן שלו היה נדרש נהג המונית לאסוף עכשיו נוסעת מבוגרת או נכה, הוא היה עוצר באמצע הכביש ומוכיח את כל הצופרים במחאה על העיכוב: "מה יש, אבא'לה? קצת סבלנות. אישה מבוגרת, לא חראם?".
האמת, חראם - ובעיקר חראם על זה שאנחנו כגמלים רואים תמיד רק את הדבשת של האחר. לא מזמן נשא באוזני חבר יקר נאום חוצב להבות נגד הנוהג העירוני "לשמור חניה". הוא גייס לצדו את החוק שקובע שוב ושוב שהנוהל שלפיו עומד אדם ברחוב ושומר על מקום חניה הוא פסול ואסור. לא חוקי, אבל נורמטיבי (נסו אתם לגור בלב עיר צפופה בלי לשלוח מדי פעם את בני הבית לחפש לכם חניה קרובה כשאתם מתקרבים לשכונה בתום יום עבודה ממושך). אותו חבר, אגב, רוכב על אופנוע שאותו הוא מחנה על המדרכה שליד ביתו.
"מה זה קשור?!", התרעם כאשר ציינתי באוזניו את העובדה הזאת: "אני עולה על המדרכה בזהירות, תמיד מחכה שהולכי הרגל יעברו, ורק אז מחנה בזהירות ומשאיר תמיד מספיק מקום כדי שגם מי שמתנהל עם עגלת ילדים, קניות או נכים, יוכל לעבור".
אני נשבע לכם שהוא צודק. מדובר בבחור אדיב ומתחשב, ממש כמו ההוא שירד לשמור חניה לאשתו בשובה מיום עבודה ארוך, כשבתא המטען שלה כמה שקיות כבדות מהסופרמרקט, ובניגוד לחוק (אם כי בכפוף לחוק ההיגיון) התעמת עם מי שניסה "לתפוס" לה את המקום. כי כאלה אנחנו: עדינים, אדיבים, מתחשבים ו... עוברים על החוק, ממש כמו אותה אמא חביבה עם הילדון והכלב המשוחרר או הבחור הצעיר שרכב בזהירות על הקורקינט ועל המדרכה.
"טובל ושרץ בידו" הוא אולי ביטוי קצת מוגזם. ועדיין, כולנו כגמלים שמתעלמים מהדבשת של עצמם. מאינטלקטואלים שמטיפים נגד טוהר המידות של הפוליטיקאים בעודם מגלגלים ג'וינט. או חבריהם, עורכי חדשות שמדווחים בפומפוזיות על תפיסה משטרתית גדולה של קנאביס, כשברור להם שלו ירוקנו את כיסי הקולגות שלהם, יוכלו בקלות להשוות את הכמות.
וכך זה ממשיך: ג'ובניק במיל' שאבא שלו סידר לו בשעתו תפקיד נוח בקריה, מתגולל על אלוף שהנהג שלו נתפס בקלקלתו לאחר שהתבקש להסיע את הפועלים שעבדו בשיפוץ ביתו. או פרסומאי שהתעשר בזכות מכרז עירוני שסידר לו חבר (ושבו זכה כחוק, כמובן...), שמנהל בהתנדבות קמפיין נגד השחיתות. ועוד מקרים שמלמדים שההבדל בין קריצה שובבה לשחיתות נוראית הוא שאתה לא בקומבינה.
למען הסר ספק, אני לא נגד כלבלבים חביבים שמתרוצצים ללא רצועה, ולא נגד רוכבים שמחנים את הקטנוע שלהם בזהירות בקצה המדרכה. אין לי דבר נגד מי ששומר חניה למוביל של מכונת הכביסה החדשה או נגד מי שגונב מדי פעם שאכטה מג'וינט, שהוא אומנם בלתי לגאלי אך מסוכן פחות מצ'ייסר של וויסקי בידו של שומר חוק. אין לי דבר וחצי דבר נגד אותם "עבריינים" שגם אני נמנה עמם לפעמים, והקלות שבה עולה הקצף על השפתיים נוכח עבריינות הזולת גורמת לי להעדיף עבריינים על פני צדקנים.