החודש שאליו נכנסנו, שהוא חודש של ספינים וספקולציות, מחייב את האדם הסביר להניח מראש כמה הנחות יסוד שנסמכות על בסיס נתונים קבוע. גם אם יתגלה שאת הצוללת התשיעית קנה בנימין נתניהו לעצמו, נראה שהתיקו יהיה כאן איתנו כל הדרך לקלפי. אחר כך, אלוהים גדול. בינתיים הבייס העיוור של הליכוד לא יראה שהמלך עירום גם אם יודה שהוא נודיסט, ושאר שותפי הקואליציה הנוכחית לא ישנו את דפוסי הצבעתם גם אחרי פרסום כתב האישום.
הפאניקה הנואשת של נתניהו, שמוכן לשרוף כל מועדון מתחרה, מנוצלת על ידי ש"ס, החרדים, המתנחלים ושאר טרמפיסטים שמגינים על הממלכות שלהם ועל מעמדם. מכאן ואילך, בהנחה שהמרכיב המכריע של הבחירות - תזוזה של כמה מנדטים בין גוש שמאל לימין - הוא די נזיל, הרי האפשרויות שתיווצרנה אחרי הבחירות הן די פשוטות.
האפשרות הראשונה היא המשך שליטת הימין וניהול המדינה וענייניה כפי שהתנהלו עד היום. הגוש הזה ימנע כל פוטנציאל לדיאלוג ישראלי־פלסטיני שיוביל לרגיעה, וימשיך בתהליכי הדתה לטובת מדינת הלכה. את העבודה יעשו המחוקקים בכנסת, הפרובוקציות של המתנחלים, התעתועים המדיניים של נתניהו, וגדודי נצח יהודה למיניהם, וכולם יתחזקו את נצח הסכסוך.
אפשרות שנייה היא המהפך שבו מחנה השמאל מרכיב את הממשלה, ואז שחר של יום חדש וקידום השיחות על שתי מדינות ללא קשר לתוצאותיהן (הסבר בהמשך). אגב, אומנם ראשי כחול לבן נסים באמוק מהגדרתם כשמאל, אבל איכשהו, היותם מחנה לעומתי הופך אותם שמאל, אז כדאי שיתרגלו. מי יודע, אולי אפילו בתהליך היציאה מארון הספרים היהודי של מחנה הימין הם יהפכו לשמאלנים גאים.
האפשרות השלישית, והיא ממש לא מגונה, ואפילו הכרח המציאות, היא חבירה של כחול לבן לליכוד. זה לא המהפך של תקוות השמאל, אבל בהתחשב בריכוז רעלי הימין הדתי־לאומני ברקמות החברה הישראלית, זו בהחלט התחלה של תהליך היטהרות ופוטנציאל לניקוי אורוות. כמו שאמרו בני גנץ ויאיר לפיד על הסיבות לאיחוד ביניהם חרף הבדלי הגובה והדרגות: "זה חזק מאיתנו". כך גם האפשרות של חבירה לליכוד חזקה מכחול לבן והשחור, כלומר מהליכוד. הסיבה: מדינת ישראל שבויה כיום במלכוד מדיני־ביטחוני, והנחתת תוכנית טראמפ מחייבת סוג של חזית רחבה. בהנחה כמובן שעסקת המאה היא סך כל ההדלפות שהצטברו בחודשים האחרונים.
לנפתלי בנט שמדבר על הסכם גנץ־נתניהו אין מושג אם זה מה שיקרה, גם לשניים המדוברים אין מושג, אבל להבדיל מהם בנט יודע שאם תקום קואליציית ימין ושמאל ותתחיל לתפקד מול מהלך מדיני, זה יהיה סופו של המהלך הדתי־לאומני.
במציאות של היום ועד שייספרו הקולות ויתברר איזו אפשרות היא התקפה מבין השלוש, ועד שהמציאות תכפה עצמה על האיחוד המדומיין - תעמוד חבורת הגנרלים ה"שמאלית" במרכז מטרת קמפיין ההשחרה של נתניהו, שכזכור, ההעדפה הראשונה שלו היא המשך הקואליציה הנוכחית.
החבורה הזו, שמכירה את כל דרכי הטשטוש בגבולות ישראל, יודעת מה האפקט של מטעני צד על סיורי הבוקר. הם עדיין לא חשים את פוטנציאל נפיצותם ורעילותם של מטעני הצד שראש הממשלה והחשוד בפלילים נתניהו ושות' יניח בדרך לקלפי. משהו בסגנון שליחו של נתניהו, יואב גלנט, שהכריז כי "הקמת ממשלה עם גנץ תפגע בביטחון וקיום ישראל".
קלידי הפסנתר
מעבר למלחמות הקרדיטים על הקרבות והקרביות שהיו ובעיקר אלו שלא היו, קיימת כבר כיום תשתית ציבורית רחבה, בכל סקר, לנחיצותה של קואליציית שמאל־ימין שמחויבת לקבל עסקה של שתי מדינות תמורת שלום, וגנץ אכן אמר את המילה "שלום" בנאום הבכורה שלו במסגרת שתי מדינות.
הבעיה: על פניו ברור שהרעיון של שתי מדינות בין הירדן לים במציאות הנוכחית הוא אשליה, גם אם ישורטטו גבולות ויזיזו התנחלויות. הסיבה: יהודים וערבים בתא השטח בין הירדן והים הם כמו קלידי פסנתר (בלי להיכנס להבחנה מי כאן הלבנים ומי השחורים), וכדי שהפסנתר יפסנתר הוא זקוק לכל הקלידים. כדי שאנשים, סחורות, ספקים, תיירים ואינפורמציה ינועו ללא הפרעות או פרעות, הוא חייב להיות מכוונן. והכוונון הוא מדינה אחת שיש לה שתי ישויות, עם הבחנות אתניות פורמליות ומערכות אוטונומיות.
הנכון הוא שהשיחות על שתי מדינות בשני תאי שטח נפרדים חייבות להתנהל ממש מחר, גם אם בפועל, כעבור שנים, זה יסתיים במדינה דו־לאומית. הדיונים על עסקת שתי מדינות מחייבים שיחות ארוכות, יסודיות, מפורטות - מעין תהליך תרפי מתמשך של הבראה על מנת להתגבר על פערי השאיפות והפחדים. השיחות האלה אמורות להתנהל במשך שנים, כשבמהלכן הולכת ומשתררת רגיעה בין הירדן והים מאותן סיבות של כלכלה משולבת ומשתלבת. הרגיעה הזו אמורה לייצר רגיעה נוספת שהיא החשובה ביותר - הרגיעה שמביאה לביטחון שהצד השני, יהודי או ערבי, לא יקום עלינו לכלותנו.
מכאן ואילך ילכו ויתמסמסו גבולות (אי) הביטחון שהוקמו כדי למנוע פיגועים וישורטטו אותם גבולות של מערכות אתניות אוטונומיות. לכן תכליתן של השיחות המיידיות על שתי מדינות היא לפרק את המרעומים הקיימים ולמנוע בטווח הקצר מלחמות מיותרות.
כשמדברים בחסות ובלחץ העולם כולו, לא יורים (למעט הצורך לטפל בנוקשות בקיצונים מבית), וכל זה קורה תוך כדי מהלך השיחות על הסדר שתי מדינות בין מדינת ישראל לפלסטין, עד שיסתבר ששתי המדינות הללו הן בעצם יחידה גיאו־אסטרטגית אחת. אין כל בעיה להקים כאן שתי ישויות ואפילו לסמן גבולות ולחוקק חוקים פנימיים כפי שזה קורה במדינות ארצות הברית. זה לא יקרה מחר.
בינתיים צריך לקצר הליך. או באמצעות ניצחון השמאל או ממשלת כחול לבן ושחור, סליחה, הליכוד. בשני המקרים אמורה להיות מחויבות לדיאלוג ישראלי־פלסטיני, שיפתח פעם אחת ולתמיד את הסתימה שתוקעת את המדינה.