באדריכלות קוראים לזה "הכתם העיוור", כלומר אותו אזור שאנחנו נוטים לחלוף על פניו כאילו אינו קיים משום שהמוח לא מקבל מידע על חלק קטן משדה הראייה של כל עין. ביום אחד התפרצו לי לשדה הראייה כמה דברים שבקלות יכלו להמשיך להיות הכתם העיוור, אבל הם לא. הילדה עמדה לידי בתור בסופר. ביקשה מאמא שלה לקנות לה לחמנייה. ככה זה, בקופה תמיד נזכרים במה שמתחשק, אחרי הפרקטיקה וההיצמדות לרשימה. כמובן שמאוד עוזרת לכך העובדה שעגלת הלחמים ניצבת בסמוך לקופה. 
 
האמא אמרה: "עזבי, זה משמין". שפת הגוף של הילדה, אולי בת 8, השתנתה באחת: הכניסה את הבטן פנימה וכיווצה את הישבן, הכתפיים שלה נשמטו והיא אמרה באכזבה: "נכון. זה באמת משמין. תראי איזה פולקעס נהיו לי". האם השיבה: "ירשת את זה ממני. אגן הים התיכון". 

כל אגן הים התיכון על כתפי ילדה אחת, אולי בת 8. אמא שלה יכולה הייתה לומר לה שקמח לבן זה כמו סוכר וזה לא בריא. להציע לה חלופה בדמות לחם מחמצת שמוכרים בחנות שמעבר לכביש. אולי ירקות טריים. אבל היא בחרה להגיד לה כמה היא שמנדריקית. 


כשהגעתי הביתה קראתי ידיעה של מיקי לוין באתר "מעריב". צמד דוגמניות, סופיה מצ'טנר ודורית ריבליס, עשו פוטושופ לתמונות שהן העלו. הפעם האחרונה שבה התעדכנתי בעולם הדוגמנות הייתה כאשר השם החם היה תמי בן עמי, כך שאני לא בדיוק האישה שתשלוט בפרטים, אבל הסקרנות, הו הסקרנות. סופיה ודורית, גיליתי, נראות בערך בנות 12. הן יותר מבוגרות מזה, אבל יש להן דברים מאוד חשובים לעשות. סופיה ודורית רוצות לשמר את הגוף של בנות ה־12. עובדה: כשהן העלו תמונה משותפת משבוע האופנה בלונדון, כותבתת לוין, מצ'טנר הורידה לעצמה את הבטן שבלטה מדי לטעמה והצרה לעצמה את הלסת. רבליס הצרה לעצמה את היד והגדילה את החזה. 
***
זה מזכיר לי שבערך בגיל 15 התגלגל לידיי הספר "עד כלות" של גפי אמיר. הייתי מספר 27 ברשימת ההמתנה של שכבת כיתה י' בתיכון שליד האוניברסיטה לספר, שעבר בין ידיים דקיקות ומלאות, ונקרא בשקיקה כאילו היה התנ"ך של הפרעות האכילה. טוב, לא כאילו. הוא היה. לצד הבעתה העמוקה מהתיאורים המדוקדקים של צבע הקיא של הגיבורה עדנה, התחילה להתרוצץ בראשי המתבגר התהייה הקיומית האם אני שמנה. לא היה ספק שהתשובה היא "בוודאי". 

זמן קצר לאחר מכן התראיין באחד העיתונים אורי גלר, וסיפר כיצד הביס את הבולימיה: "הייתי אוכל הכל – מוסים, פסטות, סטייקים ועוגות ומקיא אחר כך. לא חשבתי על הנזק שזה יכול לגרום בעתיד הרחוק". ממממ, חשבתי לעצמי. לאכול הכל ולהקיא? ליהנות משני העולמות! 

כמו אז, גם היום, מתפרסמת מדי שלושה ימים בערך כתבה שכותרתה השקופה היא "אוי אוי אוי, תראו איך הפרעות האכילה נוגסות לנו בחיים". אלא שבכל כתבה כזאת מתארות המרואיינות מה עשו כדי לרזות, השיטות שנקטו, לקול צקצוק השיניים של כותב המום שמוכרח לשמוע איך בדיוק ומה. לזה נוסף הפוטושופ. 

כל מי שהיה שם יודע: הפרעות אכילה, כשהן מתחילות לנקר אי שם במוח האחורי, זקוקות רק לפוש קטנטן, ואז הן יוצאות לדרך שראשיתה ידועה וסופה בר־מינן. כל תיאור פלסטי של אחת או אחד ש"יצאו מזה" משמש על תקן מאגר רעיונות יצירתיים למי שכבר מצוי בתוככי הבולימיה או האנורקסיה, או רק על מפתנה של ההפרעה. הרי בינינו, כל אישה מאמינה בסתר לבה שישבן גדול זה הרבה יותר נורא מקרחות או שיניים רקובות בגלל הקאות חוזרות או הרעבה עצמית. הגיע הזמן להפסיק עם הפורנוגרפיה של הפרעות האכילה. לכו לאכול משהו. זה עוזר לשכל הישר.