מערכת הבחירות עומדת בצלם של שני נושאים כבדי משקל, שלבטח יכריעו מי יהיה בשלטון בשנים הבאות. הנושא הראשון והמיידי כבר מאחורינו: החלטת היועץ המשפטי להגיש כתב אישום בכפוף לשימוע נגד ראש הממשלה. עננת האישום שמרחפת מעל ראשו; ההתקפות החריפות מכל הכיוונים, בתוך
הנגמ"ש ומחוצה לו; וכן ההחלטה השרירותית שלא לאפשר לו לקבל תרומות למימון הגנתו – אלו מכות שלכאורה מחלישות את נתניהו. ואולי להפך, הן דווקא מחזקות את תדמית האנדרדוג של ביבי הנרדף ומגבשות עוד יותר את בסיס המצביעים שלו, הנע בהתמדה סביב 30 מנדטים.
הנושא השני הוא עתידני: עסקת המאה, כפי שמכונה תוכנית השלום של טראמפ, שתפורסם לאחר הבחירות בישראל. היא תדרוש, ככל הנרמז, ויתורים משמעותיים משני הצדדים, בוודאי מצד ממשלת ישראל – הגם שלא מדובר בנסיגה טוטלית. בבית הלבן כבר מכינים את הקרקע: מלטפים את נתניהו, בהנחה שיהיה ראש הממשלה הבא, מחמיאים לו, כדי שישיב בחיוב בבוא העת, אם וכאשר ייבחר שוב. לא בכדי טראמפ מכנה אותו “חכם וחזק".
דילמה קשה תוצב בפני ישראל מיד עם פרסומה של עסקת המאה. זו תוכנית מבית היוצר של נשיא ידידותי, שכמוהו לא היה וכנראה לא יהיה לישראל. ואולם ככל שתהיה קשה, ברור כי טובה ממנה, מרוככת ממנה, לא תועלה עוד בעתיד. גם באמריקה אין חוסן לממשל טראמפ. רוחות רעות מנשבות שם מאגף שמאל של המפה הפוליטית.
עם זאת, אין ציפייה שישראל תסכים לקבל את מכלול התוכנית. גם לנו שמורה הזכות לערער, להתווכח, לעמוד על שלנו בסעיף זה או אחר. שהרי מדובר בתוכנית שהיא בראש ובראשונה נקודת מוצא למשא ומתן בין הצדדים. ומה תהיה תגובת הפלסטינים? האם גם הפעם ישמיעו רפלקסיבית את המילה “לא"? אם לשפוט על פי ניסיון העבר, זה בדיוק מה שיקרה. הסרבנים מרמאללה מאז ומתמיד אינם מדברים על משא ומתן אלא רק על מתן. הכל או לא כלום – זה התנאי לעצם פתיחת שיחות. מבחינתם, זה התנאי גם לתוצאות שלהן.
כאשר הקבינט החליט לא מזמן לקזז מכספי הרשות הנגבים עבורה בישראל, בשל מימון מחבלים ומשפחותיהם, מיהר הראיס להגיב: “ההחלטה שרירותית, לא נקבל את הכסף אם יחסר בו אפילו גרוש אחד. או שנקבל הכל או שלא נקבל כלום". ובתרגום לתוכנית טראמפ: או שנקבל את כל הדרישות שלנו - נסיגת ישראל לקווי 67’; מזרח ירושלים בירת פלסטין; פינוי התנחלויות וזכות השיבה – או שלא נקבל (כלומר, ניקח) כלום.
מדי יום דולפים פרטים על התוכנית, בלי לדעת אם יש בהם שמץ של דיוק. מדינה או אוטונומיה? חלוקת ירושלים? הורדת התנחלויות? השארת גושי ההתיישבות? החזרת פליטים? כל נושא כזה הוא אבן נגף בדרך להסכם סופי. טראמפ ואנשיו מכנים את התוכנית “עסקה". האם יצליחו לעשות עסקה ולהשכין שלום של פשרות על דעת שני הצדדים? כאמור, באשר לפלסטינים, כמעט אין ספק שהם יפנו לה גב. והרי בעבר, שני ראשי ממשלות בישראל, אהוד ואהוד, הציעו להם הרבה מעבר למה שככל הנראה יציע, על פי הפרסומים, הבית הלבן. גם ישראל תצטרך לעמוד על שלה, לצמצם ככל הניתן את הוויתורים הכואבים שיהיה עליה לבצע. וזה מחזיר אותנו לבחירות ותוצאותיהן.
איזו ממשלה תעמוד טוב יותר על משמר האינטרסים החיוניים של ישראל? ממשלת ימין שבוודאי לא תיכנע לתביעות הערביות הקיצוניות, תסכים לאוטונומיה ולא למדינה ותתנגד לחלוקת ירושלים; או ממשלת מרכז־שמאל שתסכים לפתרון שתי המדינות, תוריד התנחלויות ואולי גם תסכים לוויתורים בירושלים. זו השאלה שצריכה להיות במוקד ההצבעה ב־9 באפריל. גם העננה של כתב האישום, כאמור, תרחף מעל הקלפיות, אבל ככל הנראה לא תשפיע עד כדי מהפך בין הגושים.
מצד שני, אם נתניהו ינצח בבחירות ויגיע עם טראמפ להסכמה אופטימלית על פתרון הבעיה הפלסטינית, הדבר יקפיץ את מפלגות הימין בקואליציה שלו – עד כדי פירוקה. וכך עסקת המאה, הגם שתידחה מיידית ברמאללה, עלולה לחולל משבר פוליטי בישראל אחרי הבחירות. ואולי מעז ייצא מתוק. אולי היא תביא שלום מסוג אחר: ממשלת אחדות - רוטציה בין הליכוד לכחול לבן.