שלוש מחוות העניק השלטון המצרי לחמאס לאחרונה: מעבר רפיח כבר פתוח רצוף חודש; רק אתמול, לאחר ארבע שנים, יצאו כ־250 תושבים מעזה דרך מצרים למכה, שלא בתקופת החג; והמחווה בעלת המשמעות הסמלית הגדולה ביותר, נכון לזמן זה, היא שחרור ארבעת פעילי הזרוע הצבאית של חמאס, שנעצרו לפני כארבע שנים, לאחר שנכנסו לשטח המצרי.
את המחווה האחרונה לא אוהבים בצמרת המדינית ביטחונית בישראל. אפשר להניח שמאחורי הקלעים לישראל היה חלק בהעברת המודיעין על הארבעה, הנחשבים לפעילי טרור בתחום הצלילה. זהו תחום עיסוק שבו חמאס השתפר מאוד ומשקיע משאבים רבים בשיפור היכולות לקראת העימות הבא מול ישראל.
בשנים האחרונות, לישראל ולמצרים אינטרסים משותפים מול חמאס, בניסיונות להגיע לרגיעה ברצועה. בעניין הזה, מעטים בישראל סברו שזה יכול לסייע גם במשא ומתן לגבי הנעדרים והשבויים הישראלים בעזה, אבל כן סברו אצלנו שהמשא ומתן על שחרור הארבעה יכול להוות מנוף להבטחות מצד חמאס למצרים, בניסיון להרגיע.
בפועל, בחודש האחרון חמאס, באופן מדורג ומחושב, מגביר את הלחץ, אם בהפרות הסדר על הגדר, שמתרחשות מדי לילה והופכות למטרד רעש כבד משקל לתושבי העוטף, ואם בהגברת השימוש בבלוני הנפץ. נדמה שחמאס מבין היטב את הפוטנציאל לנסות להשפיע על התודעה הישראלית בעיצומה של תקופת בחירות. כפי שהיה בעבר, השליטה של הארגון בשטח, ברמת האלימות שתופעל ובאיזה אמצעים יעשה שימוש, היא שליטה כמעט מוחלטת.
עכשיו, חמאס בוחר לעלות את סף הרעש. הלילות בעוטף עזה נשמעים כאילו מתנהלת מלחמה רצופה על הגדר. ביום, מפוצצים החבלנים וכוחות ההנדסה את מטעני החבלה שנזרקו לעבר הכוחות והגדר. מהצד הישראלי, אל מול ההסלמה של חמאס, שוב מנסים לבצע התאמות במשוואות התגובה, ושבו לתקוף עמדות של חמאס ברצועת עזה. מדובר בעמדות או במטרות תשתית.
חמאס משדר כי את המחיר הזה הוא מוכן לשלם. ייתכן שבשלב זה חמאס לא מעוניין בשיגור רקטות, ואף בולם ארגוני טרור אחרים שמעוניינים לירות לעבר ישראל. ועדיין, כאשר זו המציאות היומיומית של תושבי עוטף עזה כבר שנה, אי אפשר להתעלם מההשלכות של תחושת הביטחון.
כאן אולי הטעות הגדולה שעשה בסוף השבוע האחרון אלוף פיקוד הדרום לשעבר, טל רוסו, בראיונות לתקשורת. רוסו מתעקש על כך שלא האשים את תושבי העוטף בבכיינות וטען שהחשיפה התקשורתית של טרור העפיפונים בתחילת דרכו הגבירה את המוטיבציה בקרב חמאס להמשיך בו ולהרחיבו לאמצעים נוספים.
רוסו, שמכיר היטב את תושבי העוטף, יודע היטב שהם ידעו לעמוד גם בפני אתגרים קשים ומסוכנים יותר, אבל לאחר יותר משנה, מה שבעיקר מפריע להם זה חוסר הוודאות המוחלט לגבי העתיד הקרוב והעובדה שמי שנראה מכתיב את קצב העניינים הוא חמאס. כמו בכל מקום, גם בין תושבי העוטף אין אחדות דעים בשאלה אם דרוש מהלך צבאי נחוש יותר או פעולה מדינית של ממש, אבל יש הסכמה רחבה שלא באמת סופרים אותם ושאין באמת מדיניות לישראל בעזה.