נינה עזבה, והסדר והשקט חזרו לבית, אז למה אני פתאום עצובה?

מקבץ כלבים מקסימים של חברים התגודד סביבי, והם הפכו לחלק מהחבר'ה. ליקוקים כבר לא הרתיעו. בסך הכל, כלב הוא לא רק חברו הטוב ביותר של האדם כמאמר הקלישאה, הוא יצור שמלמד אותך אהבה ללא תנאי מהי. נאמנות עד אין קץ. הוא פותח את הלב בצורה שלא האמנת שאפשרית. כלבים לעולם לא יתקעו לך סכין בגב, זה רק אתה שיכול לשבור להם את הלב. 

בשבוע האחרון ולראשונה בחיי התארחה אצלי כלבה של חברה טובה (רותם, יקירת המדור). אני מכירה את נינה היטב כבר כמה חודשים, וכשהיא נכנסה אלי הביתה בפעם הראשונה, קצת מפוחדת, מרחרחת את המקום החדש ומביטה על המיטה בעיניים כלות, שמתות שאאשר לה לקפוץ, ידעתי שלא רק שאני לא יכולה לסרב לארח אותה אצלי, אלא שאני הולכת לצאת מהשבוע הזה בנאדם קצת יותר משוחרר (ניסיתם פעם לישון כפיות עם כלב?), קצת יותר טוב (טיול בוקר לפני הקפה הראשון), קצת יותר שמח וקצת פחות מרוכז בעצמו. 

לא שאני חושבת שאני מאוד מרוכזת בעצמי, אבל ככה זה אצל אנשים בלי ילדים או מחויבות חוץ־גופית: הם נותנים קודם כל ביס בסנדוויץ' בעצמם לפני שהם חולקים עם אחרים. הלקח הראשון בחוויה צמודה עם כלב הוא לשחרר שליטה. אם נניח עמלתי על סידור כיסוי הספה, לא יותר מחצי דקה אחר כך הוא הפך לעיסה גדולה של בד. איפשהו באמצע היום גם יתכרבל בה כלב. מבינה אותם. 
 

אגב, לא הרבה בעלי כלבים מרשים לחבר הקטן לעלות למיטה, ואני מניחה שאם הכלבה הייתה שלי, סביר להניח שלא הייתי מרשה זאת מלכתחילה. אבל אני חלשת אופי וירוקה בז'אנר, והיא רק אורחת, אז נעתרתי למבט בעיני הכלבלב של "אמא נסעה ועכשיו אני לבד, אז תהיי חברה". הלילה הראשון היה מוזר. כמעט לא נרדמתי. הרגשתי את אותה תחושת אי־הנוחות שמרגישים כשישנים בפעם הראשונה עם בחור. את לא נושמת, את לא פולשת לצד שלו. כן, עדיין נדרשות לי פעם־פעמיים כדי להשתחרר, אף על פי שחציתי את גיל 25. 

"מתאים לך כלבה", אמר כל מי שראה אותנו בטיולים מסביב לבית. כולל אמא שלי, שאפילו הציעה שירותי בייביסיטר. אבא שלי קרא לה בצחוק "נכדה". לרגע קט היה נדמה שאני נמצאת באירוע ברית של מישהו מהמשפחה עם הדודים שמתעקשים לברך "בקרוב אצלך". עם כלבה סביר להניח שהבקרוב הזה יגיע. סידור נלהב כבר יש. 

להיות איסטניסית ולגדל בעל חיים לא הולך ביחד. מאישה שנוהגת לשאוב גם את הפאנלים בחיקוי עלוב של דייסון (תמליצו על משהו זול וטוב) ומנקה כמו סבתא שלה את השקעים של החשמל, הפכתי במהלך השבוע למי שלא מפריע לה שחלקי צעצועים מפוזרים בכל הבית. פירור נופל? לא נורא, יש תמיד מי שיאכל אותו. כנ"ל בגינה. כלבים נולדו כדי לאכול דשא, לשחק תופסת עם חלזונות ולרחרח שתן של כלבים אחרים. אחרי יום שבו ניסיתי להימנע מכך, שחררתי. הכלבה הייתה מאושרת. 
 

כשהייתי בת 3, אבא שלי נאלץ לעמוד ימים שלמים מאחורי עץ בגן של לאה סלע בחולון, כי הבת הבכורה שלו סבלה מחרדת נטישה (פרויד עדיין לא עלה על הסיבה). ואז, באחד הימים כשרציתי לצאת מהבית וראיתי את עיני הכלבלב שמתבאסות שאני הולכת, חזרתי להיות אותה ילדה בת 3. חברות שכנעו אותי שהכלבה מתה שאעזוב אותה בשקט, שהיא רוצה לישון, שנמאס לה כבר מחיבוקים, אבל אני ראיתי אותה/אותי עומדת ליד הדלת ומנסה לבדוק אם אבא עזב את העץ. 

לפני שיצאתי, התייעצתי עם חברי הטוב ושותפי משמאל, נ. קיפניס, אבא גאה למיסטרי. הוא הבין את כאבי ואמר לי שהיה לו קל יותר להשאיר ילדים בוכים בגן מאשר את הכלבה לבד בבית. "אבל היא תתגבר, ואת תתגברי".  

אחרי שבוע היא הלכה, והבית פתאום ריק ושקט. אין רעשים של לעיסות (או כמאמר הפתגם שלמדתי מקיפניס: כלבים הם 90% נשמה ו־10% שיניים), אין שערות על הספה או על הבגדים, לא צריך לצאת בגשם או להקפיד שלא יחטטו לך בשקית האשפה. אין מי שבוהה בך בכל צעד בבית, ואני כבר לא חושבת שבע פעמים לפני שאני פותחת את המקרר ומישהו נועץ בי מבט מסכן. ובמחשבה שנייה, מה היה רע בזה?