היה מעניין לראות את החשיפה לה זכה ביקור הגנרלים המצריים בעזה, לעומת השתיקה המוחלטת שבה התקבלו האורחים הנכבדים בישראל. ביום שלישי אחר הצהריים פרסמו כלי התקשורת ברצועה את שמות ראשי המודיעין הכללי שפקדו אותו יום את לשכתו של איסמעיל הנייה. צלמי העיתונות הוזמנו לשם מבעוד מועד כדי לתעד אותם מגיעים, כולל חיוך וחיבוקים על חשבון הבית. אחר כך הדליפו גורמים בחמאס לעיתונאים את תכני הביקור, או מה שמצאו לנכון להציג כמטרותיה.
טבעי שראשי חמאס ירצו לתת לזה פומבי: הם אוהבים את ההתקרבות למצרים, ושמחים על חזרתם לחיקה החמים. התנועה הזו, שרשמה לאורך שנותיה הישגים רבים הודות לשימוש בכוח, הוכרזה בידי חלק ממדינות העולם כארגון טרור, והיא זקוקה לכל בדל של לגיטימציה. גם למצרים מעניקות התמונות הללו נקודות: כמי שדואגים לרעבים של עזה.
ביום שלישי בבוקר, כמה שעות לפני בואה לרצועה, נחתה המשלחת המצרית בנתב"ג והתקבלה בידי בכירים במערכת הביטחונית. חבריה שהו כאן יומיים וחצי, במהלכם ביקרו בעזה, יצאו ללון בתל אביב, וחזרו אתמול שנית לרצועה. ראשי חמאס דאגו לזכות הציבור הישראלי לדעת על בואם.
זו הייתה משלחת יוצאת דופן, במניין חבריה (חמישה) ובמיוחד בדרג. הבכיר בחבורה הוא עמרו חנפי, האיש מספר 2 במודיעין הכללי. איתו הגיע איימן בדיע, הדמות מספר 3, וכן ראש התיק הפלסטיני, אחמד עבד אל־חאלק, מומחה ותיק לזירה.
ארבע שעות הם ישבו בלשכתו של הנייה, בנוכחות יחיא סנוואר ובכירים נוספים. אחרי שיצאו ממעבר ארז, שוגר לשטח ישראל צרור בלוני תבערה. למחרת בצהריים, ביום רביעי, שוגר צרור נוסף. העיתוי היה מתוכנן, לעומתי, ונועד להראות לישראל ולמצרים מה מסוגלת הזרוע הצבאית לעשות אם צרכיה לא ייענו.
חבילה של הטבות
יממה לפני ביקור האדונים מקהיר כינס הנייה עיתונאים בלשכתו. הוא רצה לדווח לציבור על מסעו לקהיר, בה עשה בשיחות ופגישות במשך שלושה שבועות. פתחנו דף חדש עם המצרים, סיפר הנייה לשומעיו, החלק הקשה מאחורינו. הוא הוסיף, כי המגעים בין הצדדים עברו ממתכונת של דיון פשוט ליחסים אסטרטגיים. אחר כך אמר: יחסינו עם מצרים אינם באים על חשבון היחסים עם איראן. כלומר, אפשר להתחבב על אלה וגם על אלה.
היו ימים שבהן מלים דומות היו נותרות תלויות באוויר ללא משמעות רבה. הפעם הן מלוות במעשים. בבוקרו של אותו יום התירו המצרים לקבוצה של 260 עולי רגל לצאת למסעם למכה. הם עזבו דרך מעבר רפיח. הייתה זו הפעם הראשונה אחרי ארבע שנים, שהמצרים התירו לתושבים מהרצועה לצאת לעומרה, ביקור בעיר הקדושה שלא בימי החג'. לא במקרה הם יצאו דרך מעבר רפיח. את הטרמינל הזה, שסגרו המצרים בפני עזתים כמעט עשור, הם שבו ופתחו באחרונה לתנועה משני הכיוונים. כך יכולים תושבי הרצועה לצאת לעבודה בעולם הרחב, ללימודים, לטיפול רפואי וגם סתם לנופש.
מעבר רפיח הוא פתח נשימה עבור תושבי הרצועה, ובמידה רבה פתיחתו מהווה מעשה של שחרור מהחנק שנכפה עליהם. המצרים פתחו אותו גם מתוך מניע כספי (מעבר גבול הוא ביצת זהב עבור בעליו), אבל קשה להתעלם מהעובדה, כי פתיחת הפקק של רפיח מסירה במעט את הסגר היבשתי על הרצועה. הסרתו של הסגר היא המטרה העליונה של חמאס בימים אלה. לשמה הם מפעילים כוח ומסתכנים בהתלקחות עם ישראל.
נוסף על פתיחת מעבר רפיח וההיתר ליציאה של עולי רגל, נתנו המצרים גם מתנה לזרוע הצבאית של חמאס. הם שיחררו ממעצר ארבעה לוחמים בזרוע הימית של חמאס, שנחטפו בסיני לפני כארבע שנים. הארבעה יצאו באוגוסט 2015 מהרצועה בדרכם לאימונים באיראן, ולא ידעו כי בחצותם את הגבול יחכה להם תא המעצר ולא כרטיס הטיסה ליעד הבא. ישראל הייתה בסוד מעצרם, וניסתה עד הרגע האחרון ללחוץ על המצרים לא לשחררם, אבל המצרים היו נחושים להעניק לחמאס את חבילת ההטבות.
תמורת החבילה הזו, דרשו המצרים מחמאס ריסון. שלא יסלימו חלילה את המצב, במיוחד לא עד הבחירות. המצרים לא רוצים מלחמה בקרוב, מסיבותיהם שלהם, אבל גם כדי לא לפגוע בסיכויי הניצחון של נתניהו. ראש הממשלה שותף לדעתם, כי מלחמה בעזה היא הרפתקה מיותרת כרגע, וכי הותרת חמאס בשלטון עדיפה על פני סילוקה. אין להתפלא מדוע יש להם איתו שפה משותפת.
היו ימים שבהם קהיר ראתה בעזה אויב מהסוג הבזוי ביותר. זה לא היה מזמן. ראשי חמאס התקרבו לארגון דאעש בסיני, ויחד הם שפכו מדמו של הצבא המצרי. עם בואו של סנוואר, משוחרר עסקת שליט, מצאו בו המצרים כתובת. סנוואר, ראש הלשכה המדינית של חמאס ברצועת עזה, הוא האיש שלהם בזירה הפלסטינית. הוא יקר להם מכל בכיר אחר בחמאס, וחשוב עבורם אף מאבו מאזן.
להרוס את הבסטה
בשנתיים האחרונות הלכה ישראל ואיבדה שני נכסים שבהם זכתה חינם. השנאה בין מצרים לדאעש, והאיבה שבין מצרים לזרוע הצבאית של חמאס. שני אלה הניעו את המצרים להסתייע בצה"ל יותר מאי פעם. בתקיפות של חיל האוויר על מאורות דאעש בסיני, ובמידע חשאי עליהם ועל מזימות של חמאס. אבל לאט ובבטחה הצליחה קהיר להקטין את האיום בסיני, ולהשיב את היחסים עם חמאס למה שהיו בעבר.
ישראל צופה בכל זאת מקרוב, ויש להניח שגם מעלה שאלות. את עצמה ואת המצרים. השאלה העיקרית היא, עד להיכן ירחיק הרומן בין המודיעין המצרי לצמרת חמאס. מה עוד יעניקו זה לזה בהמשך הדרך. השאלה השנייה היא, מדוע הסכימה ישראל לפתיחת מעבר רפיח. האם המצרים העמידו אותה בפני עובדה, או שכך החל נתניהו בעצם להסיר את הסגר על עזה, מבלי להיראות כמי שנקט בכך בעצמו.
המשולש ישראל־עזה־קהיר טעון לעייפה בנימוסים וחשדות. לכל צד בו יש אינטרסים גלויים וסמויים. ויש לחצים מחוץ ומבית. ההתקרבות המצרית לעזה היא מהלך טבעי. מצרים רואה ברצועה לא רק סוגיה ביטחונית, אלא גם שכן, פוטנציאל כלכלי וקלף חשוב בפוליטיקה האזורית. היחסים האינטימיים עם ישראל, לעומת זאת, אינם ברירת המחדל הטבעית. אם תחדל קהיר לשמש מתווך נייטרלי, ותהפוך לפטרוניתה של חמאס, ישתנה מערך הכוחות במשולש הזה. אני מניח שבבואם לכאן השבוע, נשאלו המצרים על ידי מארחיהם בישראל כמה שאלות על טיבה של ההתקרבות. אפשר כי זו הסיבה העיקרית לבואם, ובדרג כה גבוה.
בזמן שבו כינס הנייה את העיתונאים והשתבח ביחסים המתחממים עם המצרים, שלחה ישראל מסוק לתקוף עמדת תצפית של חמאס ממזרח לחאן יונס. זו הייתה תגובה מתבקשת לבלון תבערה שנשלח משם כמה שעות קודם. איש לא נפגע, כי העמדה ננטשה כנהוג. תקיפות כאלה הן שיגרה בעזה, אבל ייתכן כי זו במיוחד נושאת משמעות סמלית. שני אחים מתפייסים אחרי שנים של דם רע, ובאותו זמן, שולח השכן הזועם את אנשיו להחריב את הבאסטה הריקה של אחד מהם. מה כל כך סמלי בזה, תשאלו? הבסטה. להחריב אותה, זה פחות או יותר מה שנשאר לשכן לעשות.
הכותב הוא הפרשן