כאילו לא קרסנו תחת יוקר המחיה, כאילו התפוסה במחלקות הפנימיות לא חצתה מזמן את ה־100%, כאילו אין לישראל בעיות ביטחוניות כבדות משקל וכאילו מערכת המשפט אינה כורעת תחת נטל התיקים, לראש הממשלה בנימין נתניהו יש זמן לעסוק בציוץ של הדוגמנית והשחקנית רותם סלע. אך שוחררה התבטאותה לאוויר העולם, הוא מיהר להגיב.
זה יכול היה להיות שיעור מאלף על עיקר וטפל, אבל למען האמת, שום דבר בשיעור הזה אינו טפל. זהו נדבך נוסף בשיעור קריטי, שנושאו הסטת הדיון מהדברים החשובים. זהו נדבך בהתזת ראשים בכיכר המרכזית של הרשת, שאינה יודעת גבולות. זהו נדבך בתיאוריה הסוציולוגית השחוקה, שמדברת על הגדרת העצמי באמצעות ביטול האחר. עוד לא אספנו את טיפות הדם שנותרו מאושרת קוטלר, והנה, הגיע הראש של סלע והונח תחת הגיליוטינה. בשווייץ של המזרח התיכון, כל מה שחשוב לראש הממשלה המכהן זה להוביל את הדברים למקום שהוא רוצה מבלי להתייחס לגופו של עניין.
בשנתה ה־71, מדינת ישראל, מהפלאות הגדולים שידעה ההיסטוריה המודרנית, צועדת אל עבר התושב התשעה מיליון במספר שלה. כ־75% מתושבי המדינה הם יהודים, כ־21% ערבים. השאר הם בני דתות אחרות. אבל נתניהו, כך אנו מגלים שוב ושוב, עומד בראשה של מדינה קטנה בהרבה. מדינה שמתוכה הוא מקיא פעם אחר פעם את אנשי התקשורת, את השמאל ואת הערבים.
“זוהי אינה מדינת כל אזרחיה”, הוא העמיד את סלע על טעותה. היא, בשונה מאורנה פרץ מקריית שמונה, לא משעממת אותו. ובעקבות מה שאמר, הופנו כלפיה כמיטב המסורת המתהווה פה שלל קללות וגידופים. הטענה המסתתרת מאחורי התגובה של נתניהו היא שכל אלה הנמנים עם דוחות הלמ”ס ומשלמים מסים כבדים אינם ראויים למנהיג שכמותו. ובכן, הוא צודק. אף אחד לא ראוי למנהיג שכזה.