המתח בין המתונים לשמרנים באיראן הגיע לשיא נוסף השבוע

הביקור הינו חוליה נוספת בשרשרת מפגשי פסגה במעורבות בכירים איראנים שמתקיימים לאחרונה. בחודש פברואר, לאחר תקופה ארוכה שבה לא יצא מסוריה, הגיע הנשיא בשאר אסד לביקור באיראן, שבמהלכו נפגש עם רוחאני ועם המנהיג העליון עלי חמנאי. בפגישות אלו השתתף גם מפקד כוח אל־קודס, קאסם סולימאני. 
 

מנהיגי איראן הדגישו כי סוריה הינה העומק האסטרטגי של טהרן, חלק מציר ההתנגדות והחמיאו לה על שהצליחה לנצח את הטרור ואת מדינות המערב. הביקור נוצל בין היתר גם לביטוי פומבי של המחויבות האיראנית להמשך שיתוף פעולה עם סוריה, למרות סיום מלחמת האזרחים, הן בהקשרים צבאיים וביטחוניים והן בהקשרים אזרחיים, בדגש על בינוי ושיקום המדינה. נראה שהמפגשים הללו הם ביטוי נוסף למדיניות השמרנים לגבי המשך התמיכה בסוריה, המשך הנוכחות במדינה והמשך הקו הלעומתי מול ישראל ובעיקר מול המערב.
 

כתגובה הודיע נציג הזרם המתון זריף על התפטרותו, בטענה כי הוא לא היה מודע לביקור ולא עודכן לגביו. התפטרות זו - שלא התקבלה לבסוף על ידי הנשיא האיראני וייתכן שהייתה מתוכננת מראש על ידי השניים - היא הצד השני של הוויכוח הפנימי במדינה. זריף מייצג את הגישה הפתוחה והפייסנית כלפי המערב, שלה שותף גם רוחאני. הוא הפנים של הסכם הגרעין עם המערב ונתפס כמי שאחראי לכישלונו, בעיקר מאז שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ הודיע על פרישתו ממנו. אלא שגם לאחר הפרישה האמריקאית מההסכם המשיך זריף במאמציו להצדיק ולהמשיך את קיום ההסכם, תוך שהוא מהדק את הקשר עם מדינות אירופה ומנסה לייצר ערוצים עוקפי ארה"ב. 
 

כפועל יוצא מכך בחודשים האחרונים הוא חווה גל של הסתה ומתקפות נרחבות נגדו מצד גורמים שונים באיראן, בדגש על השמרנים ונציגיהם. אלו ניסו להציגו כמי שנכנע לדרישות המערב בניגוד לאינטרס האיראני. מיד לאחר הודעת ההתפטרות ובמקביל להודעות תמיכה מתומכיו, נשמעו קריאות נגד זריף ומדיניותו, תוך האשמתו באחריות לכישלון ובבריחה מאחריות. אומנם בדחיית ההתפטרות שלו אפשר לראות ניצחון קטן של הנשיא ושל זריף על סולימאני והשמרנים, אך אין ספק כי גם אירוע זה מצביע על המתח הפנימי ההולך וגובר בין המחנות באיראן.
 

חלק מהטענות נגד הנשיא וזריף נשמעות על רקע המצב הכלכלי במדינה. לאחר הפרישה האמריקאית מההסכם המצב הכלכלי באיראן הולך ונעשה רע יותר, ועדיין לא נוצר הלחץ המצופה על ההנהגה האיראנית. התמיכה בטרור נמשכת תוך השקעת משאבים רבים, והפעילות לביצוע פיגועים על אדמת אירופה חודשה. הניסיון של הפרלמנט האיראני לפתוח את הכלכלה האיראנית לעולם באמצעות יישור קו עם מדיניות הלבנת ההון שמכתיב הארגון הבינלאומי FATF מתעכב שוב ושוב בגלל אינטרסים של משמרות המהפכה ושל בעלי הממון המתנגדים לכל הנובע מהחוק: הפסקת מימון הטרור ופיקוח על מערכת הבנקאות האיראנית ופתיחתה לביקורת בינלאומית. בנוסף, נזקפים לחובתו של זריף הכישלון בהעמקת הפיצול בין האירופים לאמריקאים וחוסר יכולתו לאפשר את המשך הסחר עם איראן ולצמצם את היקף הסנקציות האמריקאיות על טהרן. לא זו בלבד אלא שהשבוע נחשף כי בריטניה גיבשה חבילת סנקציות על תוכנית הטילים הבליסטיים של איראן. 
 

חליפת מכתבים מתקיימת - ומתפרסמת - בין סולימאני לזריף בניסיון לשדר עסקים כרגיל, תוך עקיצות הדדיות. בעקבות ההתפטרות כתב סולימאני שזריף הינו הסמכות הבלעדית למדיניות החוץ של איראן (מה שברור שלא נכון), אך לא התאפק וציין כי הוא לא הוזמן לפגישות עם אסד בשל בעיה טכנית. זריף ענה לו במכתב ברכה בעקבות עיטור הגבורה שקיבל מהמנהיג לאחרונה.

 

וגם זה קרה השבוע באיראן: חמנאי מינה את איש הדת השמרן והקיצוני אברהים ראיסי לראש הרשות השופטת. ראיסי, שהתמודד פעמיים נגד רוחאני בבחירות לנשיאות, היה אחראי להוצאות להורג המוניות של אסירים פוליטיים ממתנגדי המשטר בשנות ה־80. שמו של ראיסי עולה מדי פעם כמועמד להחליף את המנהיג האיראני בבוא היום, ואין ספק כי תפקידו החדש יכול לבסס את מעמדו. וכלל, במינוי זה מסמן חמנאי את הקו המועדף עליו ושאליו הוא שואף.
 

למפגש הפסגה השני בין טראמפ לבין קים ג'ונג און מנהיג קוריאה הצפונית, שהופסק מוקדם מהמתוכנן ומצטייר ככישלון, יש השלכות גם לגבי איראן. המשא ומתן בין שתי המדינות מטריד את טהרן, ולתוצאותיו תהיה משמעות גדולה לגבי תוכנית הגרעין שלהם. הכישלון הנוכחי, גם אם עדיין לא נאמרה המילה האחרונה, עלול לחזק את ההבנה האיראנית כי מדינה בעלת יכולת גרעין צבאית מוכחת נמצאת בעמדת כוח מול הקהילה הבינלאומית, באופן שמחליש את הנחישות האמריקאית מולה. 
 

זאת ועוד, המשך הפעילות המתריסה של קוריאה הצפונית, הכוללת הכנות לשיגור טיל, שמתקיימות בימים אלו במדינה, צפוי לתת אנרגיה נוספת לפעילות הלעומתית האיראנית ולעודד אותה להמשיך להקצין את עמדותיה. מה גם שקים ג'ונג און בשלב זה לא נדרש לשנות מאומה במדיניות הפנים שלו, המדכאת את העם ופוגעת עמוקות בחופש העיתונות, הביטוי והפרט. גם האירועים בוונצואלה, מדינה סוררת נוספת שהעולם בעיקר מדבר נגדה אך פחות פועל נגדה, עלולים לתרום לתובנה האיראנית הזו.
 

אז מה ניתן ללמוד מהאירועים האחרונים? שהמתח הפנימי באיראן גובר, ושהמאבק בין המחנות נמשך במלוא עוזו; שיש לכל צד ניצחונות קטנים בנקודות; שהתסכול של העם משני המחנות נמשך, ושלמרות זאת ההפגנות הספורדיות עדיין לא צוברות מסה קריטית. הן מתקיימות בפריסה מקומית וחסרות ניהול, ארגון והנהגה. לכן לא נראה בשלב זה שיש איום אקוטי על המשטר האיראני הקיצוני. 
 

ואי אפשר בלי הנקודה הישראלית: בחודשים הקרובים על גורמי הביטחון להמשיך לעקוב אחר פעילותה של טהרן בתחומי הטילים הבליסטיים והגרעין, הסיוע לטרור והתמיכה בסוריה ולבחון את תובנותיה מהשיחות בין קוריאה הצפונית לארצות הברית.