הלחץ להכרה אמריקאית בסיפוח הגולן הוא הוכחה לכישלון הישראלי בעניינו

בדרך לקלפי ראש הממשלה בנימין נתניהו מקבל כל סיוע אפשרי מהממשל האמריקאי. כמעט. אחרי שנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ דחה את הסגת הכוחות מסוריה, הוא שוקל הכרה אמריקאית בשליטת ישראל בגולן. בינתיים מי שהתגייס לשכנע אותו לצאת במהלך זה הוא הסנאטור לינדזי גרהאם, שהגיע השבוע לסיור מתוקשר ומצולם בצפון הארץ. אחרי טיסה ארוכה במסוק יחד עם נתניהו ועם שגריר ארה"ב בישראל דייוויד פרידמן, הוא בחר, באופן רציונלי לגמרי כמובן, לתת ראיון בלעדי בנושא לערוץ 20. 
 

הכותרות השבוע קצת בלבלו, כי הן הקדימו את המאוחר. ההרגשה הייתה שאנחנו נמצאים במרחק נגיעה מהשגת יעד מדיני נכסף שראש הממשלה הנערץ יציג לנו בקמפיין מושקע. הכותרות התייחסו לדיווח שלפיו מחלקת המדינה האמריקאית שינתה את התייחסותה לרמת הגולן והכירה בפועל בשליטת ישראל במקום. זה קרה בדוח השנתי על זכויות האדם בעולם, שבו החליפו לראשונה את המילים המתייחסות לגולן מ"שטח כבוש" ל"שטח בשליטת ישראל". נוסף לכך, בדוח לא מצוינת המילה "כיבוש" בהתייחס לשטחי יהודה, שומרון ועזה.
 

בעוד כעשרה ימים יטוס ראש הממשלה לוושינגטון לוועידת איפא"ק וייפגש עם טראמפ. בירושלים מקווים כי במהלך הפגישה יכיר נשיא ארצות הברית בריבונות ישראל ברמת הגולן. מקווים ולוחצים. כמו שנתניהו עושה בכל שאר התחומים, מהחקירות ועד העיתונות. 
 

דווקא המהלך הזה חושף את חולשת המדיניות של ישראל, ויותר מזה - את חולשת החברה הישראלית רגע לפני ההכרעה בבחירות. הרשו לי לרגע לשאול שאלת תם והדיוט: מדוע חשובה הכרה אמריקאית בגולן? התשובה פשוטה: הכרה של ארצות הברית בגולן היא דגל ראשון בדרך להכרה עולמית ושינוי היחס של כל מדינות העולם לשטח, שעל פי הגדרות האו"ם נכבש ב־1967 על ידי ישראל מידי הממשלה הריבונית של סוריה וסופח באופן חד־צדדי, ללא כל הכרה עולמית, על ידי ישראל ב־1981. 
 

אחלה. זה נחמד. אבל רק מדגיש את הכישלון המדיני הישראלי להפוך את רמת הגולן דה פקטו לחלק בלתי נפרד של ישראל. כי בסופו של דבר מדובר בעימות הכי גדול בין הציונות המדינית לציונות המעשית: האם חשובה ההכרה הבינלאומית או העובדות בשטח? האמת היא ששני הדברים חשובים מאוד ובעיקר השילוב ביניהם, אבל העימות הזה מחדד את השאלה מה מעשי יותר, מה יהפוך את הגולן לחלק בלתי נפרד של ישראל, מה יעשה את המהלך הזה לבלתי הפיך. התשובה גם היא ברורה: אחיזה התיישבותית אדירה. 
 

המציאות מראה שהגולן לא אוכלס די. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נכון לסוף 2016 מתגוררים במועצה אזורית גולן 16.5 אלף תושבים (מקום 121 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). קצב הגידול השנתי של האוכלוסייה עומד על ‎6.2%‏. זה לא רע, אבל מעט מדי. פי שניים מגוש קטיף, שפונה תוך שישה ימים אף שעמד מאחוריו לובי פוליטי אדיר. 
 

אנשי הגולן אינם נמצאים בסכנת פינוי, אבל נשאלת השאלה מדוע צעיר ישראלי ירצה לגור שם. המקום רחוק ומנותק, יש קשיי פרנסה והוצאות המחיה שם לא נמוכות מאוד. ממשלת ישראל צריכה להשקיע מאמץ גדול יותר בלקיחת ישראלים ביד ויישובם בגולן מאשר בניסיון ליצור שינוי כלשהו בהגדרה. זה מה שישנה את המציאות. 

 

בין מילים למעשים 
 

וזה עוד לא הכל: ישראל כשלה בניצול מלחמת האזרחים המרה בסוריה כדי לקבוע עובדות בשטח. זו החמצה נוראית. אני חוזר כאן על הצעה שהצגתי גם בפני ראש הממשלה. הוא כאילו התעניין, אבל לא עשה כלום. דמיינו את ישראל משכנעת מדינות באירופה להקים בית חולים בגולן שכל ייעודו לתת עזרה רפואית לנפגעי מלחמת האזרחים. לא מרפאה צבאית אלא בית חולים דני או הולנדי או ספרדי. רופאים איטלקים ואחיות אוסטריות נותנים שירות רפואי תחת ריבונות דה פקטו של ישראל, מראים את פניה היפות של המדינה ונשארים לישון ברמות או במרום גולן. מתחברים ומרגילים את העולם שהאזור הוא חלק מישראל. 
 

היעד של ישראל הוא לשכנע חברה אמריקאית גדולה להקים מפעל בגולן. זה שווה פי כמה מהכרה של מחלקת המדינה. המהלך הזה ייצור מקומות עבודה וגם יקבע עובדה בשטח. כי מילים אפשר לשנות. כפי שדיווחה טל שלו ב"וואלה ניוז", גורם אמריקאי הבהיר: "המדיניות שלנו כלפי הגולן לא השתנתה. דוח זכויות האדם שינה את השמות הגיאוגרפיים של המקומות כפי שמקובל לקרוא להם". מחלקת המדינה הבהירה לאחר פרסום הדוח כי עדיין אין שינוי במדיניות ארצות הברית כלפי שטחי הרשות הפלסטינית, וכי המילה כיבוש לא הוזכרה מאחר שמדובר בדוח העוסק בזכויות אדם ולא במצב משפטי. כלומר יש כאן פרשנות יתר. אולי משאלת לב. 
 

אבל גם אם טראמפ יזרום איתנו, המהלך הוא בר שינוי. יכול להיבחר נציג דמוקרטי שיחליט להפוך הכל, דווקא מפני שהשינוי יהיה משויך לממשל טראמפ. זו בדיוק הבעיה בין מילים למעשים. כולם בודקים מה יש במצע. אני מסרב להתרגש, זה לא חשוב. כלומר חשוב לומר במה אתה מאמין, אבל הרבה יותר חשוב לומר מה תעשה, ובמקום מצע תציג תוכנית. במקום חזון בתחום הבריאות תציג תוכנית מעשית להצלתה, במקום חלומות על חינוך טוב יותר תגיש תוכנית מעשית לחיזוק מעמד המורה, ובמקום חזון חברתי - תוכנית מעשית לטיפול בעוני. במקום הצהרות ומצע - תוכניות בנות ביצוע. 
 

מעל הכל יש כאן כשל מהותי. בואו ניקח את תחום התחבורה, למשל. האם מדובר בכישלון או בהצלחה? שר התחבורה ישראל כץ טוען שבמשך עשר שנים הוא מצמצם פער של מאה שנים. מבקר המדינה קבע שהוא כשל. אם אתה נוסע במכונית ביום חול ב־11 בבוקר מתל אביב לחרמון - כץ מנצח, אבל אם אתה נוסע מדי בוקר מקריית מוצקין ברכבת לבת ים - הכישלון מורגש בכל דקה של עיכוב וסרבול. 
 

הבחירות נעות בין תחושות, תדמיות, הצהרות ודוחות. בין מסרים, סרטונים, סקרים וספינים, במקום לפי מדד אמיתי, ברור ומובהק. זה כישלון שלנו. של התקשורת, של האזרחים ושל המבנה הדמוקרטי. שום דבר לא ממש מדיד, ובסוף בוחרים במשה כחלון או משאירים אותו בבית בגלל מה שהוא אמר, או בגלל מה שאנחנו חושבים שהוא עשה או מה ששמענו שאמרו עליו. לא בגלל תוצאות, תוכניות או נתונים. 
 

הכרה בשלטון ישראל בגולן היא מהלך מבורך ומתבקש, אבל קודם כל על ישראל להוכיח שהיא באמת שולטת בגולן וגם בשאר ישראל. אחר כך גם נכיר בכך.