בפתח ישיבת הממשלה ב־21 באוקטובר 2018 נדרש ראש הממשלה לסוגיית פינוי המאחז הבדואי הבלתי חוקי חאן אל־אחמר, על כביש מס' 1, בין ירושלים ליריחו. "הוא יפונה עם או בלי הסכמה", אמר בנימין נתניהו. "זה לא ייקח הרבה שבועות, זה יהיה הרבה יותר קצר... אני לא מדבר על פינוי קוסמטי, אלא על פינוי של ממש".
 
בחאן אל־אחמר אין לנתניהו שותפים. הוא שר הביטחון, הוא ראש הממשלה. וכשהבטיח לפנות - הוא היה גם שר החוץ. אפילו את המערכת המשפטית הוא לא יכול להאשים. בג"ץ אישר את הפינוי. לנשיא ארה"ב קוראים דונלד טראמפ. לא ברק אובמה. 
 
הרבה שבועות חלפו. יותר מ־20. מדי יום אני עובר על פני החרפה העלובה הזו של נתניהו. הבדואים משתלטים על כביש מספר 1, ונתניהו חובק ידיים. ארץ ישראל לא מעניינת אותו. רק דבר אחד השתנה מאז התחייב נתניהו לפנות: עשרות דגלים פלסטיניים מונפים בכפר לצד דגלי כל מיני מדינות אירופיות שפרסמו הצהרות תמיכה בערבים, או הביעו דאגה לגורלם. כדי לא לריב עם מי שהסמרטוטים האלה מייצגים אותם - הוא מניח לאויבים שלנו להשתלט על המולדת שלנו. 

בהר הבית שרפו הערבים השבוע את תחנת המשטרה. אחרי שרשרת כניעות מבישות, אחרי ביזיון המגנומטרים ואחרי פלישת הערבים למתחם שער הרחמים והפיכתו למסגד - הפיק נתניהו לקחים. הפעם הוא היה נחוש מאוד להיכנע לערבים בשקט. למה לשלוח את השוטרים כדי לסלק לצמיתות את הפורעים משער הרחמים, רק כדי למהר ולקפל את הזנב?

עדיף לוותר מראש, לקיים "משא ומתן" עם ממשלת ירדן כאילו היא הריבון בהר, להתחבא מאחורי נוסחה סמרטוטית האומרת ששער הרחמים ייסגר לשיפוצים (לא בידי ממשלת ישראל, האחראית לאתר העתיקות החשוב ביותר בארץ ישראל, אלא בידי הווקף וממשלת ירדן) על מנת להכשיר את המקום למשרדים, מוזיאון וכיתות לימוד של להקות ג'יהאדיסטים שכירים שהוצאו לכאורה מחוץ לחוק ועדיין הן פעילות מאוד בהר הבית. 
 
נתניהו התכוון להיכנע בשקט, אבל אז שוב כמעט קלקלו הערבים את הסדר הכניעה שהתגבש ושרפו את תחנת המשטרה. התחנה היא סממן הריבונות היחיד של מדינת ישראל בהר, שגם עליו, ובניגוד לחוק - אין דגל, אין סמל, אין שלט. בתגובה להצתת התחנה ופציעת שוטר אחד סגרה המשטרה את ההר ל־18 שעות. למחרת הוא נפתח, ונתניהו מקווה שהפעם הערבים יניחו לו להיכנע בשקט, ולא יעשו מזה עניין גדול.

פינוי חאן אל אחמר. צילום: פלאש 90
פינוי חאן אל אחמר. צילום: פלאש 90

 
מרצועת עזה מופרחים יום־יום אשכולות של בלוני תבערה ונפץ. רקטות ופצצות מרגמה נורות מדי לילה ליישובי הדרום. נתניהו מגיב בירי למטרות נדל"ן ריקות של חמאס ובהעברת 20 מיליון דולר, דמי חסות. הרבה יצירתיות משקיע ראש הממשלה בניסיון להעביר את הכסף לא ישירות לידי הגזבר של יחיא סנוואר, אלא, למשל, "כמשכורות למובטלים". 
 
בלי כל קשר לרעיון היצירתי הזה נרשמו השבוע 10,000 אנשי חמאס כ"מובטלים" בלשכות העבודה ברצועה. הם לא באמת חסרי עבודה. ידיהם מלאות עפר מהמנהרות שהם חופרים, מבורות השיגור של הרקטות שהם יוצקים, שחורות מהצמיגים שהם מבעירים כל ערב שבת. אבל אין הם מקבלים שכר על עבודתם, כי אבו מאזן רוצה לחנוק את חמאס ולא מעביר להם פרוטה. כשאפילו חסידי ליכוד אדוקים הבינו כי סיפור "המובטלים" אינו משכנע איש, נולד הרעיון להעביר את הכסף הקטארי לאונר"א. זה הארגון שנתניהו תובע לפרק כי הוא מנציח את בעיית הפליטים ומשתף פעולה עם ארגוני הטרור.
אינני מרחיק אל ההיסטוריה הקדומה של נתניהו. לא אל הסכמי וואי, לא אל מסירת חברון לערבים, לא אל נכונותו לסגת מכל רמת הגולן, לא אל הצבעותיו בעד ההתנתקות, לא אל חנק הבנייה ביו"ש והקפאתה בירושלים. אפילו לא אל מחדליו בשטח E-1, שבו התחייב לבנות, אבל רק ערבים בונים בו. רק על הפשעים מן הזמן האחרון ממש אני כותב. וכל אחד מהפשעים הללו אינו בגדר מחדל רגעי  שגרם לאסון שאין להשיבו, כי אם מהלך כניעה מתמשך, שניתן להפסיקו בכל רגע. על שלושה פשעי נתניהו: על כניעתו בחאן אל־אחמר. על כניעתו לחמאס בעזה ועל כניעתו בהר הבית. ועל ארבעה - לא אשיבנו.
 
נכון, השמאל מציע תשובות רעות הרבה יותר ממחדלי נתניהו. הם היו רוצים שישראל תמוטט את שלטון חמאס בעזה כדי להעביר את השלטון ברצועה לידי אבו מאזן. צודק נתניהו כשהוא מעדיף אויב ערבי מפוצל על אויב מאוחד. אבל לא זו הברירה הצריכה לעמוד בפניו. את חמאס בעזה צריך לחסל כי הוא אויב. ודאי לא כדי למסור אותה לאויב אחר. השמאל רוצה בחלוקת ירושלים, וישמח להיפטר מהר הבית. צודק נתניהו כשהוא מסרב לאפשרות כזו, אם כי אינני יודע מה תהא תשובתו לתוכנית טראמפ כשזו תוצב בפנינו ותכלול גם שלטון ערבי או בינלאומי בהר הבית. 
 
השמאל היה רוצה שחאן אל־אחמר יישאר על כנו, כמו עוד מאות מאחזים לא חוקיים שהקימה הרש"פ בשטחי C. כי השמאל רוצה שישראל תיסוג משטחי המולדת הללו. נתניהו, שהסכים עקרונית לתוכנית כזו, ובכללה נסיגה מבקעת הירדן, כשהוצגה בידי ג'ון קרי (מזכיר המדינה בימי אובמה), נחלץ מכניעתו זו רק הודות לעקשנותו של אבו מאזן. אבל הסכמותיו מתויקות במחלקת המדינה האמריקאית ומהוות בסיס ל"דיל המאה" של טראמפ. בסוגיות הללו עדיף נתניהו על בני גנץ ואבי גבאי, על גבי אשכנזי ותמר זנדברג, לא כיוון שתוכניותיו שונות, אלא כיוון שעל נתניהו אפשר להפעיל לחץ מכיוון בסיס תומכיו מימין. הוא יודע שלא תהיה לו ממשלה אם ילך בדרך זו. בנושאים הלאומיים נתניהו הוא מנהיג חלש, אך חולשתו היא יתרונו היחיד למחנה הימין, אפשר ללחוץ עליו. 
 
ולכן - וזו פנייה ישירה למאות אלפי היהודים ביהודה ובשומרון ולמאות אלפי נאמני ארץ ישראל בכל רחבי הארץ - הדרך היחידה להבטיח כי נתניהו יישאר, בלית ברירה, נאמן לארץ ישראל ולא ייסוג - היא יצירת תלות מוחלטת שלו במפלגות הימין. השמאל כבר סינדל עצמו ולא יישב בממשלתו. אבל אם נתניהו יהיה תלוי לחלוטין במפלגות הימין הקטנות - אפשר יהיה לעבור את שלהי שנות כהונת נתניהו בלי אסונות נוספים. בלי פשע נוסף העלול להיות הגדול מכולם. ההצבעה בבחירות הבאות צריכה לכן להיות הצבעה אסטרטגית: לחזק את המפלגות המתנדנדות בגוש הימין. אלו שבלעדיהן לא תהיה לנתניהו ממשלה, ורק בעזרתן ניתן יהיה להבטיח שזו אכן תהיה ממשלת ימין.