תפקידה של "כחול לבן" הוא לפתוח את הסתימה שתוקעת את ישראל

1. נכון. כחול לבן איננה מפלגה גדולה עם מסורת, סניפים, חוקה, מוסדות ומורשת. מדובר בקונסטרוקציה לא פשוטה של אישים, תנועות ומפלגות שונות, שגברו על היצר והתחברו לגוף אחד ועשו זאת יחסית במהירות וביעילות. בשלב זה, אין לראות בה מפלגה אלא "כוח משימה" של אנשים, כוח ציבורי רחב שמבקש לאסוף את היכולת למשימה אחת מרכזית - לפתוח את הסתימה. לאפשר למדינת ישראל ואזרחיה לנשום אוויר נקי, עם פחות רעלים, שנאה, הסתה, פלגנות, שיסוע, פחדים ומניפולציות. לפתוח את הסתימה שמונעת מאיתנו לראות באופק עתיד ותקווה וחלום, ואולי גם שלום. 
 

תפקידה של כחול לבן יהיה לסלק את הסתימה בנושא האמון במוסדות אכיפת החוק, בצה"ל ובביקורת המדינה. לפתוח את הסתימה בכבישים ובתחבורה, במחלקות בתי החולים, בתורים לניתוחים, בקריסת מערכת הבריאות, בסיעוד, בחמלה. 
 

מדובר באנשים טובים מאוד ומוכשרים, שלא יודעים לעשות כלום חוץ מלשרת את הציבור. הם לא גדלו והתחנכו בסניפי המפלגות, במזנון הכנסת ובאולפני הטלוויזיה (חוץ מיאיר לפיד שעשה שינוי לפני מספר שנים). הם גדלו במחוזות האחריות, ההובלה, הסמכות, הדוגמה האישית, קידוש הממלכה, חשיבות העשייה על פני העושה. הם באו מהמקומות שבהם מבינים שללא רוח טובה, לכידות, הסכמה ומנהיגות - הכוח והעוצמה לא שווים כלום.
 

אינני יודע אם יצליחו או לא. בסופו של דבר, מדובר בסוג של סטארט־אפ שמבשיל לאטו, מוצר שעל האריזה שלו צריך להיות כתוב "פותחים את הסתימה - מחלצים את ישראל". אחר כך הם יכולים להתפרק או להתאחד, להפוך למפלגה מסודרת או לא. מבחינתי, זו קבוצת אנשים טובים עם רעיון ומשימה. משימה חשובה מאוד.

2. צפיתי השבוע בראיונות הטלוויזיוניים של בני גנץ. לא היו שם כותרות גדולות, אבל זו הייתה כנראה המטרה: גנץ ביקש את אמון הציבור, הוא דיבר ברוגע, בכנות, בנחישות, עם פוזה של ראש ממשלה, הבהיר חלק מהעמדות ואחרות הותיר למו"מ קואליציוני. 
 

הוא דיבר בנימוס אל ועל ראש הממשלה בנימין נתניהו. הייתה זו שפה ושיח שכבר שכחנו שיש כמוהם. שיח שאני מתגעגע אליו, לא כמו של נתניהו ולא כמו של אהוד ברק, לא שפת ביבים, לא השמצות, לא איומים ולא הפחדות והסתה. מהבחינה הזו, גנץ עשה את העבודה היטב, וגם שלוש המגישות שראיינו אותו.

 

3. ברצועת עזה הגחלים לוחשות ומאיימות להפוך ללהבה גדולה בעזרת מעט רוח שתבוא ממערב למזרח. בחודש מרץ לפני שנה התעוררה תסיסה גדולה בעזה נגד שלטון חמאס על רקע עצירת כספים ומשכורות מצד אבו מאזן, ומחסור בחשמל, מים, אוכל ותקווה. ראשי חמאס השכילו אז לתעל את הזעם והתסכול של הרחוב המיואש לעבר הגבול והשדות המוריקים, והפך את בעירתו שלו לבעירתה של ישראל. 
 

מאז חלפה לה שנה עם לא מעט נפגעים עזתים, שדות שרופים וכאב ראש גדול לצה"ל ולממשלה. והנה, לאחר שרק בזמן האחרון נעשו מאמצי הסדרה והכנעה, שוב הרחוב העזתי בוער, ולנגד עינינו מתקיימות הפגנות סוערות נגד חמאס ודיכוי אלים של התושבים. וכאז כן עתה, צפוי חמאס שוב להפעיל את הפק"ל ולנסות להפנות את הזעם אל גבולה של ישראל. הטיפול הצבאי, המדיני והבינלאומי של המלחמה בטרור, ההסדרה, הפירוז והשיקום של הרצועה יהיה לפיכך אחת הבעיות הראשונות של הממשלה הבאה, תהה אשר תהה.

4. אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה בחיי שבה יצאתי משליטה במהלך ראיון טלוויזיה. זה קרה השבוע בראיון עם שרון כידון. לאחר ששמענו על הפיגוע בשומרון, הובאה תגובתה של השרה מירי רגב, שפחות או יותר האשימה את אחמד טיבי וגנץ בפיגוע, בעוד הגופות טרם הובאו לקבורה והמחבל עוד מתרוצץ בשטח.
 

מעולם לא תקפתי את רגב. נזהרתי מלעשות זאת היות שגם הייתי מפקדה בעבר והיא הייתה דוברת צה"ל לפנַי (וגם אני מזדהה עם חלק ממהלכיה בתרבות - אך לא מרמת השיח סביבם ומשיטת ההגשה). הפעם לא עמדתי בכך וקראתי לה לסתום את הפה. טענתי באולפן (לא היה אפשר לעצור אותי) שכבר ידוע שגנץ השתתף בכנס תמיכה בחמאס, ידוע שאשתו פעילה בנשות ווטש, ידוע שהוא תומך באיראנים ותמך בהסכם הגרעין, וגם ידוע שהאיראנים רוצים בו כראש ממשלה וכעת גם להאשים אותו בעקיפין בפיגוע הדמים הנורא. ואני חשבתי שיש גבולות - ואין.

5. לא אהבתי לשמוע שהאומן והיוצר דודו אלהרר מגיע לפת לחם, היות שנמנעים מלהזמין אותו להופעות בגין דעותיו הפוליטיות. אלהרר שידר בגלי צה"ל תחת פיקודי במשך שש שנים. לא תמיד רוויתי נחת או הסכמתי עם דבריו, וגם קיבלנו המון תלונות - הוא אכן הרגיז ומתח את הביקורת הפוליטית עד לקצה המותר - אבל תמיד הגנתי עליו.
 

אני כותב את הדברים גם על רקע דבריה של רותם סלע וההזדהות של גל גדות איתה, ועל רקע הדברים שנאמרו בעבר על ידי עמיר בניון ואביב גפן, ועל רקע התבטאויותיו של יאיר נתניהו נגד מירי מסיקה וקרן פלס, ועוד ועוד.
 

אני קורא לאומני ישראל מכל הזרמים והדעות, לשחקנים וליוצרים, לזמרים ולמלחינים, לא לפחד מלהשמיע עמדה פוליטית, תמיכה או ביקורת. זהו תפקידכם כמעצבי דעה, כאומנים וכאנשי רוח, לא רק להקריא טקסטים על הבמה או לנגן ולשיר - אלא גם לעצב כאן חיי רוח, אווירה, מעורבות ותעוזה. אל תחששו, אמרו את דעתכם, תמכו, בקרו, השפיעו. אי אפשר באמת להתנכל לכם בעידן השקיפות, הרשתות החברתיות והתקשורת הפתוחה. 
 

פעם הקיבוצים לא הזמינו "אומנים ימניים" (זה לא קיים יותר. גם התרבות בקיבוץ הופרטה ואיננה), זמרים ואומנים מהשמאל סירבו להופיע בהתנחלויות, אומנים חששו לא לקבל עבודות מהממשלה ומהרשויות המקומיות. זה לא קיים יותר, ואם נותרו קצוות פה ושם - צריך לחסל אותם.
 

נכון שיאיר גרבוז דיבר שטויות וגם ההתבטאויות של דודו טופז ז"ל ושל תיקי דיין ובניון לא נוסחו כהלכה, אבל העידן הזה חלף. אומני ישראל, אמרו את דעתכם ללא חשש, ללא מורא וללא משוא פנים.

6. ישנם רגעים שבהם אני מעריך ומוקיר את שר החינוך נפתלי בנט, גם בתחום החינוך וגם בתחומים אחרים. השבוע, הרגע שבו נודע על ההחלטה להעניק את פרס ישראל לנעמי פולני, היה רגע שכזה. פולני היא אישה מיוחדת, נצר לתרבות ובידור שהיו ואינם, של הלהקות הצבאיות המיתולוגיות שהשפיעו כל כך על פס הקול של חיינו, של הבימוי וההעמדה המיוחדים לטלוויזיה שלנו כשעוד הייתה בשחור־לבן, של תוכניות רדיו, של חיים מיוחדים לחוף כנרת ושל שפה שהייתה ועוד מעט תיעלם. תודה לך, נפתלי בנט. מזל טוב לנעמי פולני.

7. מעת לעת כשאני פוקד לרגל עיסוקי את ירושלים בימי חמישי או שישי, אני הולך לעזריאל בבית האוכל "הדר גאולה" בגבעת משה. בלב שכונה חרדית מתנהל לו היכל אוכל משובח, עם מטעמים מכל הסוגים: בשרים, טשולנט, רוסטביף, קיגלים מלוחים ומתוקים, בלינצ'ס, עשרות מיני סלטים, חלות מיוחדות לשבת וכמובן שניצלים שזה עתה יצאו מסיר השמן. אני יושב לי שם בין החרדים שבאו להצטייד לשבת, שמסתכלים על התמהוני שנקלע לשכונתם, מתענג לי על מיני מזונות וגם קונה הביתה. פנינה והילדים נהנים מכל ביס ומברכים את החרדים האשכנזים, שהתיבול שלהם קולע לטעמנו.
 

לכו לבקר. שבת שלום.