אפשר לומר ש–139 שנים של שקט עברו על מנזר האחיות רוזארי בעין כרם, מהיום שבו הוקם על ידי האב אלפונס רטיסבון, ועד הסופ״ש האחרון שבו הגעתי למקום, וקצת הפרתי את האיזון העדין שם. לא שעשיתי זאת בכוונה, אני מעריך מאוד אנשים שלוקחים על עצמם את האמונה שלהם צעד אחד קדימה וחיים את חייהם במלוא מובן ההקרבה, האיפוק והסגפנות. אבל לא היה לי מושג למה אני באמת נכנס. זאת אומרת, לא חשבתי שזה ממש מנזר, כלומר אשכרה מנזר. הייתי משוכנע שזה משהו סמלי כזה, משהו בסגנון של ״הרודס פאלאס״ באילת, שהוא הרי לא באמת הארמון של הרודס האגדי, או מלון ״מצודת דוד״ הירושלמי שהוא לא באמת המצודה ששימשה את דוד המלך.
אבל מהר מאוד התחוור לי שהמרחק בין מה שהולך אצלי בראש לבין מה שהולך במציאות - כמו המרחק בין אייל ברקוביץ׳ לשליטה עצמית - הוא עצום. כל כך עצום עד שאפשר להכניס שתי נושאות מטוסים לתוך המרווח הזה והן ישוטטו בחופשיות.
״ליאור, מדברת האחות אגתה״, נשמע קול מעברו השני של הטלפון.
״מדברת מי?״, שאלתי בתמיהה.
״האחות אגתה ממנזר האחיות רוזארי״.
״אחות של מי?״
״אני אחות במנזר שהזמנת בו מקום לסוף השבוע. בהזמנה שלך כתוב שאתה מגיע בארבע, ועכשיו כבר ארבע וחצי. אתה קרוב?״
״כתבתי ארבע, אבל זאת הייתה רק הערכה. יוצא שאני מתעכב. אבל מה זה משנה?״
״תראה, ליאור, יש כאן סדר יום מסוים. עוד מעט תפילת ערב עם השקיעה, ואז הולכים לישון״.
״מה? אני מנסה להבין, זה כאילו מנזר מנזר אצלכם?״
״בוודאי, מה חשבת שזה?״
״חשבתי שזה כמו שיש בתל אביב פאב בשם ׳המנזר׳ ואין שם ממש תפילות עם השקיעה, זה רק שם כזה של מקום״.
״זה ממש לא פאב, ואנחנו בכלל לא שותים כאן אלכוהול, זה חלק מחוקי המנזר״.
״הבנתי, אני פשוט לא כזה טוב בחוקים״.
״אף אחד לא טוב בחוקים, ליאור, אבל לכל אחד מאיתנו יש כוחות עוצמתיים בתוכו, שבעזרתם הוא יכול להתגבר על הכל, גם על מה שנראה בלתי אפשרי״.
כשהגעתי מצאתי את האחות אגתה מחכה לי ליד דלת הכניסה כשהיא לבושה בלבוש קלאסי של נזירה פלוס חיוך טהור. נכנסנו פנימה אל המנזר, ואם לא הייתי מבוהל מספיק, אז הקירות העמוסים בציורי קיר של ישו הצלוב והסובל, העלו את הבהלה שלי שני שלבים, והרגשתי שאני כבר מגרד את הפאניקה המוחלטת.
האחות אגתה הביאה לי את המפתח לחדר וסיפרה שעין כרם זה מקום קדוש, מקום לידתו של יוחנן המטביל. בנוסף, בישרה לי בחיוך, מחר היא תיקח אותי אל בית הקברות הצמוד שבו קבור האב אלפונס רטיסבון, המייסד של המנזר ושל מסדר האחיות ציון כולו. המנזר הזה הוא רק אחד מתוך מנזרים רבים שהקים. אבל אותי זה לא ממש עניין, בעיקר רציתי להבין את הסיפור עם בית הקברות הזה. ״כמה צמוד בית הקברות?״, שאלתי את האחות.
״ממש פה, עולים כמה מטרים למעלה וישר רואים את הקברים״.
״קברים? חשבתי קבר אחד. מי עוד קבור שם?״.
״כל הנזירים והנזירות שחיו פה והאב רטיסבון כמובן. גם אני אקבר שם כשיגיע יומי״.
ברגע שנכנסתי לחדרי חיפשתי באינטרנט עוד מידע על המקום, וכך גיליתי שבית ההארחה שבו אני נמצא שימש מהמאה ה–18 ועד שנות ה־50 של המאה הקודמת כבית יתומות. ניסיתי להירדם אבל לא הצלחתי. הבטתי על חלל החדר הצנוע, וממש יכולתי לראות דמויות של נערות יתומות קטנות בבגדים מרופטים מביטות עלי במין מבט לא מרוצה שכזה.
חשתי משותק מרוב בהלה. וזה היה הדבר האחרון שהייתי צריך, מאחר שהגעתי למקום לצורך ״חופשת כתיבה״ למען התקדמות בתסריט לסדרה שאני כותב. אבל כמובן שלא יכולתי לכתוב מילה. נשארתי קפוא במיטה, הזמן עבר, ולפתע שמעתי מין לחש לא ברור מחוץ לחלון. קמתי מהמיטה והבטתי החוצה. שני נזירים עברו שם ומלמלו בהרמוניה תפילה בלטינית. הבטתי בשעון, השעה הייתה שלוש בלילה. לפתע שני הנזירים הביטו אלי ישירות, וצמרמורת עברה בכל גופי. דפיקות לב מואצות וזיעה הופיעו מיד, ואני ארזתי את חפצי במהירות ויצאתי מהחדר. דלת הכניסה הראשית של המנזר הייתה נעולה, ואני התחלתי לדפוק בחוזקה על הדלת. לפתע הגיחו מכל האגפים עוד ועוד נזירות והביטו עלי בחשדנות מעורבת בזעם. ״אני מצטער״, אמרתי להן, ״אבל יש לי מקרה חירום ואני חייב ללכת״.
אחת הנזירות הוציאה צרור מפתחות מכיסה ופתחה לי את הדלת. ״שהאל יהיה איתך״, היא בירכה אותי לשלום.
״תודה, אחותי״, אמרתי והסתלקתי מהמקום תוך שאני שואל את עצמי אם כדאי שאעצור לאיזו בדיקה קטנה בבית חולים הדסה עין כרם הסמוך, לוודא שאני לא על סף התקף לב. או לפחות לראות איזה פסיכיאטר תורן שיעזור לי להוריד את מפלס החרדה והפחד.