נתניהו שומר על חמאס כי הוא רואה ברשות אויב ובארגון הטרור נכס מניב

בנימין נתניהו חווה בשבועות האחרונים להק של ברבורים שחורים שנוחת עליו, בדרך כלל ללא אזהרה מוקדמת. זה התחיל עם מפלגת שלושת הרמטכ”לים שמסכנת את המונופול שלו בפוליטיקה, דרך תחייתה של פרשת הצוללות ועד הבטן הרכה מכל, הבטן של עזה. כל זה קורה לו ברגעים הכי פחות נוחים, כשהוא מדמם ציבורית ופוליטית ולא שולט בסדר היום הציבורי.
 

בכל הקשור למדיניות מול הרצועה נתניהו הוא מופת של מתינות, איפוק ופרגמטיות. סבלנות אינסופית, סלידה מהרפתקאות, מדינאות מרחיקת לכת ואחראית. ממש יוסי ביילין. אבל אל תטעו בו: הרפיסות של נתניהו מול חמאס אינה מאהבת מרדכי, אלא מהרתיעה מהמן. הבייס הפוליטי של נתניהו לא עוטף את עזה, אלא את רמאללה, שכם, בית לחם וחברון. הוא “מוותר” על הרצועה כדי להעמיק את אחיזתו בגדה.
 

דווקא עכשיו, שבועיים ומשהו לפני הבחירות, כשהוא אמור להיות בשיא של כל הזמנים עם ההכרה האמריקאית ברמת הגולן, החגיגה באיפא”ק והנשיקה מטראמפ, מוצא את עצמו נתניהו במשבר עמוק. הרקטה נפלה בין קצרין לשדרות, על מושב משמרת שבשרון. עכשיו הוא צריך להחליט מה יותר גרוע: להגיב באיפוק, מה שיהפוך אותו לשק החבטות של כל סמוטריץ' מזדמן, או להיכנס להרפתקה שאין לדעת אם, איך ומתי ייצא ממנה.
 

הסיפור עם עזה פשוט בהרבה מכפי שהוא נראה. נתניהו וממשלתו שומרים על חמאס בכל כוחם כי הם רואים ברשות הפלסטינית אויב אסטרטגי ובחמאס סוג של נכס מניב. ממול, באופוזיציה, אין תשובה מדויקת. החברים בכחול לבן מדברים בסיסמאות ולא מציגים אלטרנטיבה ממשית. אתמול, לאורך יום קריטי וארוך, אי אפשר היה למצוא את גבי אשכנזי, יאיר לפיד או בוגי יעלון גם במשקפת. גנץ היה בכלל בוושינגטון.

 

 אבי גבאי וטל רוסו היו היחידים שהגיבו מהר, אבל בלי תוכן משכנע. מנסים להחזיק את המקל בשני קצותיו: ללכת עם, להרגיש בלי. להיכנס בהם בכל הכוח, אבל לא להידרדר למלחמה. “להחזיר לפלסטינים את התקווה” היא הקלישאה המטופשת ביותר, כי ההתנתקות הייתה התגלמות כל התקוות שבעולם, אבל העזתים בחרו בחמאס. עובדה. הם בחרו בדרך הטרור. הם העדיפו לבנות ברצועתם חיזבאללסטן במקום סינגפור. עכשיו הם מתחילים להבין את גודל השגיאה, אבל האחיזה של חמאס ברצועה דומה מאוד לאחיזה של האייתולות בטהרן. יהיה קשה מאוד לרסק את שלטון האימים האסלאמיסטי מבפנים. אין ברירה, מישהו יצטרך לעשות את זה מבחוץ.
 

לטעמי, היחיד שנותן תשובה נכונה, מציאותית ואמיתית לסוגיה הזו הוא השר לשעבר חיים רמון. הוא אומר את האמת במלוא כיעורה. רמון, שמגדיר את עצמו “יונה שחורה”, טוען כבר שנים, באובססיביות ראויה לציון, שישראל חייבת להפיל את שלטון חמאס. כקאטו הזקן בשעתו, רמון הפך לנושא הדגל הכמעט יחיד בתחום הזה, אם נתעלם לרגע מהימין הקיצוני. כן, גם סמוטריץ’ בעד להפיל את חמאס, אבל באותה הזדמנות יקים סמוטריץ’ מחדש את גוש קטיף ויספח את הרצועה. כלומר, יתחיל את כל הסאגה מחדש. רמון חושב שצריך לכבוש את הרצועה כדי לסיים אותה.
 

על פי רמון, זוהי שעת כושר היסטורית להפלת חמאס. הארגון נמצא בשפל של כל הזמנים, נטול בעלי ברית משמעותיים, נאבק בביקורת פנימית מתעצמת, נטול אופציה אסטרטגית מול ישראל לאחר נטרול המנהרות וכיפת ברזל. רמון חושב שישראל צריכה להקים קואליציה להפלת חמאס יחד עם הרשות הפלסטינית, המצרים, הסעודים, האמריקאים וכל מי שמגדיר את חמאס כארגון טרור. אפשר לעשות את זה, הוא אומר, במחיר סביר. בעופרת יצוקה, הוא מזכיר, היינו כפסע מהפלת חמאס. אפשר לחזור לזה.

 

ומה אחר כך, שאלתי אותו. אחר כך, אמר רמון, הרשות הפלסטינית תחזור לעזה, תקים בה מוסדות חוק וסדר, תקבל אחריות על המעברים, תסיים את איום הרקטות ותקיים שיתוף פעולה ביטחוני עם ישראל, כמו זה שמתקיים ביהודה ושומרון.
 

אכן, חזון אחרית הימים. במציאות, ישראל חונקת את הרשות הפלסטינית, תוקפת את אבו מאזן על בסיס יומי, הופכת אותו לאויב הציונות ומייחלת לסוף שלטונו. את חמאס היא מגדלת, מטפחת, מממנת ומחזקת. הסיבה פשוטה: נתניהו מעדיף לחיות עם מדינה חמאסית בעזה, ובלבד שיוכל לספח חלקים מיהודה ושומרון ולשים קץ לחלום המדינה הפלסטינית ברמאללה. זו האמת. זוהי אידיאולוגיית הימין המרכזי ב־2019.