ביום ראשון 24 במרץ, יום אביב נהדר ושטוף שמש, בשעות אחר הצהריים בחוף המזרחי, התפרסם מאת התובע הכללי ביל באר מכתב הסיכום של דוח החקירה של התובע המיוחד בוב מולר. זה הכי זמן אמת שיכול להיות, כי יש לי שעות ספורות בלבד לכתוב ולא ארוויח דבר מלצפות בטלוויזיה כדי להתרשם מחבורות נודדות של ראשים מדברים המתוגמלים לפי מספר מילים בשעה.
הטחינה האינסופית, המייגעת והטרחנית של ארבעת עמודי הסיכום של באר (עם רוד רוזנשטיין) של 22 חודשי חקירה אינטנסיבית וחודרנית ובעיקר נטולת חסמים משמעותיים בדרכה תימשך שבועות מבלי שתובנות חדשות יחישו את מחזור הדם. התכתשות פוליטית מחדר לחדר עדיין לפנינו, בעיקר משום שהדמוקרטים מפגינים רוח קרב נחושה ונסערת וצועקים "נבדל" מהרגע הראשון ועוד לפניו, ואילו הרפובליקנים מתבצרים בקן נשרים של צדקנות תגרנית ומוסריות רטרואקטיבית, מושחים את דונלד טראמפ בזהב נוזלי ומזים עליו מי ורדים.
אינני זקוק לזמן ודעות נוספות כדי להבין את גודל הבשורה: בוב מולר, האיש שעומד מעל כל חשד על פי הקריטריונים המחמירים והכיתתיים ביותר, קבע כי טראמפ לא היה מעורב בקשירת קשר עם רוסיה כדי לגנוב את בחירות 2016, וכי לא נמצאו די ראיות כדי להמליץ על המשך טיפול לטענה כי טראמפ שיבש את החקירה. זה מעט יותר מורכב ומסובך מזה - אבל לא באמת. אם נצמדים להנחה שהעולם - מישראל ועד אמריקה - נחלק לגושים עזי ביטוי של ימין ושמאל, אף שהחלוקה הזאת אינה מה שהייתה והשתבשה ללא הכר, הרי שבעגה המקובלת - השמאל "אכל אותה". כמי שמזוהה עם שמאל שלא באמת קיים יותר ותפיסת עולמו קיצונית יותר מאלו של אסתר זנדברג וברני סנדרס, היו אמורות מסקנות הדוח של מולר להיתקע בגרוני ולגרום לי עוגמת נפש גדולה.
אין ספק שאחווה גם את התחושות הטורדות הללו, אבל תגובת הבטן המיידית שלי היא שנעשה צדק, שאת חלקו נראה ואת חלקו לא, וכי הנשיא - שאין לי כל סיבה להפסיק ולתעב בשל אופיו, הנרקיסיזם שלו ונורמות התנהגות של ג'ינגיס חאן ביום רע, שהוא אסון לאמריקה ולעולם - אינו אשם במה שייחסו לו. מה שמקובל לכנות בטוויטר "בום" או "אני רק מניח את זה כאן".
בוב מולר, הקדוש שירד מהצלב, חקר עם מיטב החוקרים והמשפטנים. העמיד לדין והרשיע את מי שהוא היה יכול. פשט על בתי חשודים באישון לילה עם רובי סער שלופים וטעונים. אך לא מצא ראיות לאשמתו של טראמפ. אפילו המשפחה הנכלולית המקיפה אותו, בניו קוסאי ועודאי והחתן ג'ארד קושנר, לא נתפסו עם ידיהם בצנצנת העוגיות. לא משום שמולר לא רצה חלילה, אלא משום שהראיות לא הובילו אליהם.
אני שוחר צדק כמו הזולת, אבל תהלוכת הלפידים הבוערים ואינתיפאדת ההכרזות הנבזיות שמתכננים הדמוקרטים שיכורי הכוח מהרוב החדש וההורמונלי שלהם בקונגרס, אינן מדברות אלי ולא שובות את לבי. מהסיבה הפשוטה שעלינו לקבל את דין החוקר המיוחד בלי לחורר אותו בספקות. משום שאחרי כמעט שנתיים שסועות וים של כסף ובית לבן שגעגע רוב הזמן
No Collusion, חובה לקבל את מסקנות החקירה ולמצוא דרך להניח לאמריקה לרפא את פצעיה. זה במישור האזרחי והפוליטי. אם מישהו חושב שהונחה לרגליו עילה לפרוש להרי סיירה נבדה ולהצטרף למיליציות קיימות ולא לסור למרותה של הרשות הפדרלית מסיבות המגדירות את האמריקאיות שלו, אהלן וסהלן. הם רוכבים ושרים לרגלי ההרים.
***
אני מסרב למלמל משני צדי הפה: דונלד טראמפ, עד כמה שידיעתנו המעודכנת מגעת, לא קשר עם רוסיה להטות את הבחירות לנשיאות לטובתו. אין די ראיות להרשיע אותו בשיבוש חקירה. אלו המסקנות ואין בלתן. ההיסטוריה תצייר מן הסתם סיפור אחר, אבל ההיסטוריה לא מעניינת את מי שחיים באמריקה עכשיו ותוהים מה יהיה.
טראמפ ואנשיו מתכוונים לרקוד לנו על הראש כל הדרך ל–2020. הרוסים ימשיכו לחבל בדמוקרטיה האמריקאית, משום שעד עכשיו לא יצאה מהממשל הוראה חד–משמעית לעצור אותם. הקשר בין טראמפ ופוטין עדיין מעורר השתאות ותהייה. וטראמפ הוא עדיין הנשיא הדוחה, הפסיכוטי והנרקיסיסט העיוור ביותר שהיה לאמריקה. הדוח של מולר לא הופך אותו לדמות אהודה יותר, לא הופך אותו לנעים הליכות, תבוני, שקול ואנושי. להפך: הוא מעניק לו רישיון להרוג במקום שבו אנשים רבים מדי מתים מטבח המוני.
בתגובתו הראשונה למסקנות, שאותה מסר בעלייה למטוס בדרכו מפלורידה לוושינגטון, גייס טראמפ את כל שרירי פניו הרצוניים והרציניים כדי לשוות לעצמו חזות של פוליטיקאי פגוע, ממורמר וכועס על ששפכו את דמו. הייתה לו סיבה טובה להתנהג כך, אבל זה לא היה משכנע. זה האיש שיום לפני כן שיחק גולף עם קיד רוק. עם כ–60 מיליון עוקבים בטוויטר, טראמפ הולך לגרום לנו לזחול על זכוכית שבורה, לצעוק מיה קולפה ולהכות על גבנו בשרשראות חלודות.
בשעות האחרונות אינני מצליח להפסיק לזמזם את "You Can’t Always Get What You Want" הנפלא של הסטונס. זה השיר הנכון לעת הזו. זה שיר נכון תמיד. אבל אני מזמזם בלב נקי. כי את זאת יש לדעת: ה–FBI ובוב מולר לא תפסו אותו בדבר, אבל החיים יתפסו את דונלד טראמפ. לא רק משום שכעשר חקירות שונות, רובן אישיות ופרטניות יותר מזו של מולר, ממשיכות להתנהל נגדו. לא רק משום שהוא נוכל שהתנחל בבית הלבן והוכיח שאינו ראוי להיות נשיא ללא קשר עובדתי ונסיבתי לחקירת מולר. אלא משום שהוא לא יכול לסיים קדנציה נשיאותית שלמה ולא יכול להיבחר לנוספת, אלא אם אמריקה גמרה אומר לסגור את הבסטה המרהיבה שהקימה. האיש הזה ממרר את חיינו בעצם נוכחותו המתמדת והזמזום הבלתי נסבל שהוא מייצר.
ביממה שבה המתינה אמריקה בדריכות לפרסום מסקנות הדוח, גזר טראמפ על עצמו שתיקה שדמתה בעיני רבים להפוגה בהפצצות הגרמניות על לונדון. 24 שעות של נורמליות.
אלמנטרי בעיני שאי אפשר למנות את מולר לשורר בדבר יושרו ואחר כך לדחות בחמת זעם את מסקנותיו. שזה בדיוק מה שהדמוקרטים מתכוונים לעשות. הדרך פתוחה בפניהם. יש בידיהם הכלים הפוליטיים. אבל ננסי פלוסי הוכיחה את תבונתה כמנהיגת הרוב כאשר קבעה לפני כמה שבועות כי אסור לדמוקרטים לפעול במרץ להדחתו של טראמפ. הדחה כזאת זקוקה לרוב אמיתי בסנאט, וזה אינו קיים כרגע. היא זקוקה בעיקר לקייס אמיתי. אין לי ספק שטראמפ או אחת החקירות נגדו יספקו עילה להדחה. אני נגד הצורך המיידי להתנפל עליו עכשיו.
מאז מאי 2017, המועד שבו מונה רוברט מולר לחקור את מעורבות רוסיה בבחירות 2016 באמריקה, רבץ מעל הבית הלבן ענן אפור שטפטף גשם חומצי רווי נשורת רדיואקטיבית. שיווי משקלו הנפשי של טראמפ היה מעורער. הפרנויה המפעילה אותו גרמה לו להתנהגות לא יציבה, לכעס חורך את סביבתו ולאימוץ ז'רגון דיבור רצוף קריאות וציוצי שבר. החוקר המיוחד קיבל את רישיון העבודה שלו מהמסמך הנדיר בטיבו שהוא החוקה האמריקאית, אותה חוקה המגינה על הנשיא, מעניקה לו חסינות, מקלטים משפטיים, שומרת על פרטיותו אך אינה מציבה אותו מעל לכל חשד. "מי שרואים בעיני רוחם את טראמפ מובל באזיקים מהבית הלבן", כתבתי כאן בדצמבר שעבר, "הוזים בהקיץ".
"אין למולר סמכות להגיש לקונגרס דוח שהוא המלצה מפורשת לכתב אישום", כתבתי. "אפשרות אחת, שמולר יכין מסמך שימליץ להעמיד את טראמפ לדין אחרי נשיאותו ו'יקווה' שיימצא מי שיישא את המסר הזה לקונגרס מיידית. לחלופין, יכול מולר להמליץ על העמדה מיידית של טראמפ לדין, המלצה שתיתקל בהתנגדות נחרצת של הבית הלבן אבל תעמיד את המערכת המשפטית בדילמה, משום שלא תרצה לעמוד בדרכה של המלצה שמוטב שתגיע לקונגרס... אפשרות נוספת היא לפתוח בהליך של הדחה על רקע מסקנותיו של מולר. עבירות המצדיקות הדחה אינן זהות לפשעים המופיעים בקוד האמריקאי.
"נשיא אמור לשאת בתוצאות של מעשים שאינם בהכרח פשעים. פשע יכול להיות עילה להדחה, אבל לא כל עילה להדחה חייבת להיות פשע. עבירה המצדיקה הדחה היא כזאת שפוגעת בחוקה ובחוסן הפוליטי והוגדרה על ידי אלכסנדר המילטון כ'פגיעה מיידית בחברה עצמה'. שתיים מההדחות הקודמות של הנשיאים אנדרו ג'ונסון וביל קלינטון היו על רקע מפלגתי ולא זכו לרוב של שני שלישים בסנאט. ניקסון היה מודח, מורשע ומאבד את הפנסיה הנשיאותית אלמלא בחר להתפטר בטרם הדחה.
"מצד שני, בוב מולר הוא האיש שיוציא את טראמפ נקי ללא ראיות מספיקות. באחד המשפטים שבו שירת כתובע נגד סוחר סמים ורוצח שהיה יכול להיות מורשע על ידי רוח קלה, לא אהב מולר את השוטרים והתביעה וטען שהם אינם ראויים בעיניו. הוא התפטר מהתיק בטענה שתובעים צריכים להיות טובים בהרבה מפושעים. זו הייתה אחת הפעמים היחידות שבהן גילה עקבות של אגו וגם הבהיר כי לא ירשיע בכל מקרה ועניין".
אין אשמה יותר מהתקשורת באחריות לעובדה שטראמפ נבחר כנשיא. התקשורת עשתה אותו. כל הוולף בליצרים, האמיתיים והמטפוריים, שאינם רואים מה לא בסדר בלהיות אדוני החדשות האמיתיות ולהסכים לשחק את עצמם ב"משימה בלתי אפשרית". התקשורת הזאת, ממש עכשיו מזווית העין, משתוללת באולפן ומנסה לכבוש את תחושות הבטן האמיתיות שלה נוכח דוח מולר ולנהל דיונים לגיטימיים, שאינם מוטים לכאן או לשם. עליך להיות דביל מושלם כדי לא לראות את הסומק המתגנב מאחורי אוזניהם ומאיים להפיץ את חרפתם וכעסם ברבים.
זה אחד מהרגעים שבהם תרח כמוני מתגעגע למשה חובב ולראומה אלדר ולפיפסים היבשים של מהדורות החדשות ברדיו. רק את העובדות, בבקשה. ואחר כך קצת יצחק רועה. בזמן שחלף הפכנו ללהקת זאבים המחופשת בפרוות כבשים המזנבת בשולי עדרים גדולים וטורפת טלאים המשתרכים מאחור. מתחת לפרווה אי אפשר לזהות את ההבדל בין וולף בליצר ודונלד טראמפ.