נתניהו סיפק לנו רק פוזה תקיפה חסרת סיכוי במאבק מול חמאס

מדכא להיחשף למענה שנותנים המנהיגים הבכירים שלנו משני המחנות למצוקה בדרום. אל מול העוצמה האדירה שמפגין העם, ממשמרת ועד שדרות, מאשקלון ועד תל אביב, שלא לדבר על מתיישבי יו"ש, לפוליטיקאים המובילים אין תשובות. הם משחקים במשחקי הונאה נגד הציבור הישראלי, מבזבזים הון עתק על טילים ופצצות נגד מטרות ריקות, מקישים בגג בכוונה לא לפגוע באמת באויב, חוששים להפעיל כוח אפקטיבי שיגן עלינו ומפגינים מנהיגות אומללה וכוזבת.
 

מה קיבלנו מנתניהו בשנות שלטונו, אנחנו יודעים: פוזה תקיפה חסרת כיסוי. אבל ברור שאצל שלושת הרמטכ"לים התמונה זהה, למעשה חמורה יותר. לא נדרשו הגמגומים של בני גנץ בראיון המפורסם כדי להמחיש את האימפוטנציה המוחלטת של המפלגה המתהדרת ב"כחול לבן". גנץ, משה יעלון וגבי אשכנזי הם הבכירים הביטחוניים שעיצבו את דפוס אובדן העשתונות, גרירת הרגליים והפקרת גורלנו בדרום מאז הבריחה מעזה בהתנתקות.
 

למי שנדרשו לו הוכחות נוספות, בא התמליל שהודלף השבוע מקבינט צוק איתן והמחיש את הנרפות, הכחשת המציאות והתוצאות הרות הגורל של מדיניות גנץ ויעלון מול חמאס. נפתלי בנט, הפוליטיקאי הבכיר היחידי שמפגין מנהיגות, זעק בדיון ערב חטיפת הדר גולדין שהמלך הוא עירום. הוא שאל את השאלות הנכונות וסימן את הכיוון שהצמד גנץ־יעלון לא רצה לשמוע. נתניהו אחראי כראש ממשלה, אבל שני אלו, יחד עם אשכנזי, הם אבות הכישלון בצוק איתן והתעצמות חמאס לממדים התפלצתיים הנוכחיים. הכל בלי לגרוע מאשמת־העל של יוצרי אוסלו וההתנתקות.
 

השבוע התחדדה התובנה עד כמה ראש הממשלה וראשי צה"ל פשוט עובדים עלינו בעיניים זה שנים. מספרים על הרעדת האדמה בעזה וטוענים למכות מוחצות, אבל בסך הכל עושים מאמץ אדיר לא להכאיב באמת לאויב. עומדים באופן פאסיבי על הגבול ומגיבים לגלי פורעים ומטעני נפץ, כאילו הושלכו לעברנו פצצות סירחון בהפגנת סטודנטים. ממציאי מדע ה"איתות" ו"העברת המסרים" עושים הכל כדי לא לפגוע ממשית באויב, כי הם מפחדים מתגובתו. יותר נכון הם רועדים מהמסקנות שייאלצו להסיק מתגובתו. מבזבזים חצי מתקציב המדינה על פצצות שמכוונות לא לשרוט איש, מתוך ציפייה שמישהו יציל אותם מהבלתי נמנע.
 

והבלתי נמנע הוא להשיב מלחמה ולהכניע את האויב שנלחם בנו בכל הכוח. נגד אויב שמפציץ אותך אתה מגיב כמו שהבריטים הגיבו מול הפצצת הערים שלהם במלחמת העולם השנייה. לא מתכנן "סבבים", לא רגיעות והפוגות, אלא פועל להכנעה. בכלל, לא ברור אם החבורה השלטת, מצמרת הליכוד ועד כחול לבן, הפנימה עד היום שאנחנו במלחמה, כי הם לא מתנהגים כך. במלחמה מנסים לחסל את מנהיגי האויב, להרוג כמה שיותר חיילים של הצד השני ולהשמיד את יכולות הלוחמה שלו. אצלנו, אחרי לילה של הפצצות אין אף חמאסניק הרוג, כי אנחנו לא משיבים מלחמה. אנחנו מפציצים כדי לעבוד בעיניים על האזרחים שלנו. 
 

אין מדינה בעולם שתקבל הפצצת עריה והסתערויות על הגבול שלה. בוודאי שלא פצצות תבערה ששורפות את שדותיה. הנהגה שמכילה את כל אלו נגועה בחולי עמוק, בסירוס מוחלט. וגם אם מישהו אחר אשם בבוץ שאנחנו מתחפרים בו עכשיו, מנהיגים הרי נבחרים כדי להוציא את העם שלהם מצרות, לא כדי ליילל ולהאשים את קודמיהם.

 

פורמלית, אין שוני בין פוזת העוצמה הריקה ואפס הבשורה של נתניהו לבין שלושת הרמטכ"לים. דומה שהם קורצו מאותו החומר. אבל בפועל כחול לבן מחביאה עכשיו את עמדותיה האמיתיות, שזהות לאלו של מרצ ומפלגת העבודה. העמדות הללו מושמעות על ידי פוליטיקאים כושלים וחוצפנים בדימוס כמו חיים רמון, לצד עיתונאים בכירים, מי שתמכו והובילו את שני האסונות הכי גדולים בדור האחרון.

אלו מנסים לדחוף אותנו עכשיו לקטסטרופה הגדולה מכולן. הם מאשימים את נתניהו בכך שהאסטרטגיה שלו בעזה נועדה לשמר את חמאס כדי למנוע את השתלטות אבו מאזן ויצירת מדינה פלסטינית אחת מהמרכז לדרום. לכן, ברוב איוולתם, הם מטיפים לכבוש את עזה כדי להשליט שם את הרשות הפלסטינית. למרות 25 שנות ניסיון מר, הם מתמידים בהצגת ישות הטרור הזו כפתרון ולא כבעיה.
 

לזכותו של נתניהו ייאמר שכנראה יש משהו בהאשמה הזו שמוטחת נגדו. אף על פי שהוא משמר בפועל את שלטון האויב מרמאללה, הוא כנראה מבין שמיטוט חמאס על ידינו בלי למוטט את הרשות יחזיר את ממשיכי ערפאת לרצועה ויחזק את השלטון העוין שלהם. ואכן, זו האופציה הגרועה מכל. נתניהו אומנם הודף אותה, אבל לא מעז לתקן את הטעויות הפטאליות של רבין, פרס ושרון. הוא מכופף את הראש וחוטף במקום למוטט את רמאללה ולהכניע את חמאס.
 

והנה, כת ההזויים שתמכו בשני האסונות הגדולים - אוסלו וההתנתקות - מנסים עכשיו לשכתב את ההיסטוריה כדי שלא להודות שטעו ולא להסיק את המסקנות. הם מעולם הם לא הבטיחו גן של שושנים, לא שלום עלי אדמות, והרשות הפלסטינית? היא בכלל צפיחית בדבש.
 

לכן רצוי להזכיר כיצד יצחק רבין הבטיח ערב כניסת ערפאת ש"נזכה לשכנות טובה ולקצן של המלחמות". איך שמעון פרס שרטט מזרח תיכון שלו וחדש. עד כמה יוסי שריד קבע ש"המזרח התיכון בעוד שנה יהיה חדש לחלוטין והוא יהיה אזור של גבולות פתוחים ושל שיתוף פעולה". כיצד רבין התריס: "סיפורי הבלהות של הליכוד מוכרים. הרי הבטיחו לנו גם קטיושות מעזה... לא הייתה עוד אף קטיושה ולא תהיה קטיושה". אותם חזיונות, אותן הבטחות תלושות ואומללות ניתנו ערב העקירה והבריחה מעזה על ידי שרון ואנשיו, באוגוסט 2005.
 

עכשיו באים אותם אנשים, מי שנותר מהם בחיים, ומטיפים לנו לחזור על אותן טעויות פטאליות, ועוד עם אלו שהוגדרו אז כפרטנרים שוחרי שלום והתגלו כרוצחים בוגדניים, כגידול סרטני סופני שהוזרק לגופנו. 
 

הטכניקה הקבועה של המשיחיסטים הללו היא להתריס נגד מתנגדיהם: אז מה אתם מציעים, לכבוש את עזה? התשובה פשוטה: צריך לעשות מה שנדרש כדי להפסיק את ההתקפות מעזה. ואם בסופו של דבר לא תהיה ברירה אלא לכבוש את עזה ולהחזיר בה את השלטון הצבאי והמינהל האזרחי של ערב כניסת ערפאת במאי 1994, מילא. המצב הביטחוני שלנו ושלהם, כמו גם המצב הכלכלי והחברתי שלהם, היה אז טוב בהרבה.
 

אבל ממש לא ברור שנהיה חייבים לכבוש את כל הרצועה. אם נכאיב לחמאס עד שיבין שאנחנו עלולים לרסק אותו סופית, ואם נתכוון לכך, יש סיכוי שבאמת ייבנה מאזן אימה סביר. חמאס חייב לשלם מיידית מחיר בלתי נסבל. הרג סיטוני של ראשיו וחייליו, השתלטות מחדש על הרצועה התוחמת הצפונית ואולי גם על קו הגבול עם מצרים. חייבים להמחיש שיש לו רק מה לאבד, לא להרוויח. זו הדרך היחידה להתחיל לחלץ אותנו מהבור העמוק שאליו הוכנסנו על ידי רבין, פרס, שרון ושותפיהם.