בשנים האחרונות זוכה ישראל לעדנה בענף ההתעמלות האומנותית. לכאורה, מה לנו ולזה? הרי העם היהודי מעולם לא הצטיין בפיזיות יתרה. מצד שני, בגמישות - או לפחות בגמישות מחשבתית - אנחנו אלופים. אם כי נדמה לי שהגמישות אינה תמיד סימטרית. גמישות המחשבה הפנומנלית נמצאת אצלנו בעיקר בצד השמאלי.
האזנתי השבוע ברוב קשב לרזי ברקאי, אשר במשך תוכנית שלמה ביצע פליק־פלאק מחשבתי מרהיב. על פי ברקאי, ועל פי חוגים לא מבוטלים בשמאל, שלטון חמאס בעזה הוא תולדה של האינטרסים של הימין הישראלי.
לדבריהם, הימין רוצה להמשיך להחזיק ביהודה ושומרון, או בלשונו נטולת השורשים של ברקאי "הגדה". איך לשיטתם נספח דה פקטו את "הגדה" על מיליוני הפלסטינים שבה? לשם כך אנחנו זקוקים למכשיר שיפחית את הלחץ הבינלאומי שמופעל עלינו כ"כובשים". המכשיר הזה הוא שלטון חמאס ברצועה.
חמאסטן אומנם ממררת את חיי תושבי הדרום, ומדי פעם כתוצאה מ"טעויות" גם נפלט לה איזה טיל לאזור המרכז, אבל היא מאפשרת לנו להראות שהפיילוט היחיד בעולם של ריבונות פלסטינית מלאה הפך לישות טרור גם כלפינו וגם כלפי אזרחיה, ולכן אין שום יכולת להמשיך אותו גם ביהודה ושומרון.
הבנתם? המתנחלים אשמים גם בשלטון חמאס בעזה. ולא רק זאת, אלא שפתאום דווקא אנשי השמאל מגלים לוחמנות ונוזפים בנתניהו שלא ממוטט את שלטון חמאס. השפגאט לימין ולשמאל מגיע אחרי הפליק־פלאק המושלם.
סליחה, חברים, אבל מי יזם את ההתנתקות שאפשרה את כינונה של חמאסטן על חורבותיו של גוש קטיף? המתנחלים שעמדו בשרשרת אנושית מהגוש ועד לירושלים במחאה על השגיאה ההיסטורית הזו? מי דחף להיפרדות, לנסיגות, לפינוי יישובים - הימין או השמאל?
אז נכון, עכשיו בשמאל אופנתי לומר שממשלת הימין היא זו שהביאה את ההתנתקות. אבל חייבים להזכיר שכדי לעשות את הצעד המטורף הזה אריאל שרון רימה את בוחרי הליכוד אלף פעמים. למשל כשנבחר ב־2003 עם ההבטחה "דין נצרים כדין תל אביב", או כשאמר שיפעל לפי משאל הליכוד שהצביע ברוב גדול נגד ההתנתקות ובסוף עשה מה שהתחשק לו, או כשפיטר שרים שלא תמכו בגירוש הנפשע, כשהעביר בכנסת החלטות שקובעות במפורש שמדובר על תוכנית התנתקות ללא פינוי יישובים וברגע האחרון עשה ההפך. וכל זה בתמיכת השמאל ובאתרוג של אנשי תקשורת צבועים.
נזכיר עוד שהמגמה של נסיגות התחילה באוסלו עם עזה ויריחו תחילה, כאשר הוצבה גדר סביב הרצועה וצה"ל יצא משם תוך שהוא מאפשר לערבים לבסס בעזה תשתית טרור. לנוכח המצב הקטסטרופלי שייצר השמאל המתנתק והמנותק בדרום, הייתי מצפה מדובריו לפחות פטפטת השבוע. לפחות הטפות מוסר של איך צריך לטפל בחמאס וליותר לימוד של פרשת השבוע.
כאשר אהרון הכהן הבין שבניו חטאו, הוא לא ניסה לסובב את האחריות. תגובתו מתמצה בביטוי עתיר הפרשנויות והיפהפה: "ויידום אהרון". קצת דומייה מצד הכוהנים הגדולים של המחנה שהמיט עלינו את אסון ההתנתקות לא תזיק. במקום זה אנחנו מקבלים פטפטת: אבי גבאי מצהיר שנתניהו החזיר את הביטחון בעוטף עזה לתחילת שנות ה־50. בני גנץ אומר שמציאות שבה חמאס הופך את ישראל לבת ערובה היא חסרת תקדים, וח"כ עמר בר־לב מוסיף גם הוא כי יש להכות בחמאס.
אנשי שמאל יקרים, את שיטת הנסיגות המדהימה שהבאתם לעולם כבר ניסינו. ראינו שבלי שליטה של צה"ל ארגוני הטרור הקיצוניים משתלטים על הגורמים המתונים. ראינו גם שבלי יישובים הצבא לא יכול לשלוט. אז כרגע תחסכו מאיתנו את האיגוף מימין ושבו בשקט. נדבר שוב אחרי הבחירות. ולנוכח מצבו של גנץ, נראה שבכל מקרה נתניהו יהיה שוב ראש ממשלה.