מעל כל מערכת הבחירות הזאת מרחפת תנועה ישראלית מאוד. לא תנועת כחול לבן וגם לא התנועה זצ"ל, אלא התנועה הזו שבה מצמידים ללחי ימין אצבע זקורה ומורידים מעט את העפעף התחתון. המשמעות של התנועה הזו היא יעני. כאילו. לא ברצינות. בחאווה. אין לה עדיין אימוג'י, אבל צריך להצמיד אותה כיום לכל דבר שנאמר במסגרת הבחירות. הכל בעירבון מוגבל.
נתחיל מהדברים הרציניים, המערכה בעזה למשל. צה"ל מקדם כוחות גדולים לדרום, והשרים מאיימים: נבוא חשבון, חמאס ירגיש את נחת זרוענו, עזה תרעד, הפעם זה לא עוד סבב, הגיע הזמן לשלם את החשבון. ומעל כולם מאיים נפתלי בנט בערבית מדוברת: הנייה, אני לא ליברמן, דיר באלק. נו באמת, תוסיפו לזה את משיכת העפעף. המערכה בדרום סובלת מבעיית אמינות קשה. תושבי שדרות ויישובי הנגב המערבי הם הראשונים להכיר בכך. הם אוכלים את סבבי השקרים כבר עשור, אולי שניים. בעניין הזה אין באמת ימין או שמאל, כולם מבלפים.
בואו נצלול משם ישר לדוח מבקר המדינה. דוח 50 המיליון של גנץ, אנשי הליכוד מצאו סוף־סוף את האקדח המעשן שלהם: החיבור המושחת בין בני גנץ לרוני אלשיך שהמבקר מצא בו "טעם לפגם", ושמיד גרר דרישות מהיועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה פלילית. "זוהי שעת מבחן למערכת אכיפת החוק ולאמון הציבור בה", קרא השר יריב לוין. לוין הוא אחד השרים שמטילים ספק תמידי באמינות מערכת המשפט. ויותר מזה, הוא אחד הקולות הבולטים נגד חקירות מהירות. רק לפני כמה שבועות הוא וחבריו טענו שטעם לפגם זו לא עילה לחקירה, וחקירה היא לא הוכחה לכלום, ושצריך לקחת בעירבון מוגבל את המלצות המשטרה, וגם אם הן מובילות לכתב חשדות הרי שמדובר בקצף על פני המים.
אותם שרים ובכירים בליכוד שאמרו שלחץ פוליטי השפיע על חקירות ראש הממשלה, רוצים עכשיו צדק. לעשות לצד השני את כל מה שעד לפני רגע היה בעיניהם פגום. "כל הלחצים המופעלים על היועץ המשפטי לממשלה פסולים", אמר לוין אך לא מזמן. בהזדמנות אחרת טען שהמלצות המשטרה הן "מהלך בזוי לביצוע הפיכה שלטונית נגד רצון הבוחר". מכך אפשר היה להבין שהוא חושב שהמערכת נתונה ללחץ פוליטי פסול ועכשיו כדי להוכיח את טענתו הוא בודק אם לחץ נגדי יעבוד. אם כן, הושג היעד ויש שוויון.
בית מזכוכית
אל תתפסו אותנו במילה, אומרים פוליטיקאים בשקט, עכשיו בחירות והכל בכאילו. השבוע גנץ יכול היה להוכיח שהוא שונה. הוא היה צריך להישאר בארץ, לא להשתרך אחרי נתניהו לכנס איפא"ק, לא לגמגם את עצמו מוושינגטון ולענות על השאלות הפשוטות שנשאל: למה התכוונת כשאמרת שנתניהו מוכן גם להרוג אותך, ומה החלופה שלך למדיניות בעזה. גנץ התברבר וחטף. הוא חטף חזק, כי הוא לוחץ על נתניהו.
בליכוד האשימו את גנץ בכך שהוא לא יציב וסובל ממחלת נפש. בכחול לבן טוענים שמי שיושב בבית מזכוכית שלא יזרוק אבנים, עם רמיזה ברורה לבריאות הנפשית של יושבי מעון ראש הממשלה, ומוסיפים שנתניהו לא מפסיק לשקר. אז הבחירה שלנו היא בין מג'נון לשקרן פתולוגי. הנה תזכורת קטנה: גבי אשכנזי כינה את גנץ חמור שחושב שמישהו יכול לראות בו מועמד לרמטכ"לות, וגנץ אמר שכשהוא נכנס ללשכה ריח ה"פגר" של פרשת הרפז לא נותן לו מנוח. אז אמרו. גם נתניהו וליברמן פינקו זה את זה בהשמצות הדדיות. רק השבוע ליברמן אמר על נתניהו שהוא נכשל ביטחונית, אבל זה עוד כלום לעומת מה שאמר עליו בעבר.
לפני שנתיים ליברמן קרא לראש הממשלה שקרן, נוכל וזגזגן והוסיף "נתניהו הוא המנהיג של מחנה ישראבלוף". נתניהו לא נשאר חייב ושיגר את אנשיו בשם הליכוד לומר ש"ליברמן מנסה לעשות הסבה מקצועית מפרשן פוליטי כושל לפרשן צבאי שלא עומד בתנאי הסף... אדם שהכדור היחיד ששרק לו ליד האוזן הוא כדור טניס". זמן קצר לאחר מכן מינה נתניהו את ליברמן לשר הביטחון. המילים התפוגגו כלא היו וחזרו עכשיו אחרי שליברמן התפטר.
מדובר באותם מנהיגים שדורשים מהתקשורת להקפיד על כל מילה ותובעים שנבדוק את עצמנו כל הזמן. הם צודקים, זה בדיוק מה שאנחנו צריכים לעשות. לתת כבוד למילים. לחשוב על המשמעות של מה שאנחנו אומרים ומה אנחנו כותבים. לדייק ולהיות הגונים, סקרנים וחקרנים, ובעיקר ספקנים.
הבעיה היא עם הרף הנמוך שהם בעצמם מציבים לציבור וגם לנו בהתנהלות פוליטית ומילולית מופקרת וחלולה. אין כבוד לאף מילה, אין סטנדרט אחיד לאף הבטחה, כל הקווים נחצו, כל המילים נבזזו ונאנסו, וזה מחזיר אותנו למבחן הבסיסי: לשים על כל אמירה את התנועה המעפעפת ולבחון כל עניין על פי מה שהפוליטיקאים עושים ולא על פי מה שהם אומרים. זו בחינה קשה יותר, כואבת וארוכה, והיא המחיר על אובדן האמון במילים ובהצהרות.