מיקי גנור ובנימין נתניהו חשודים בעסקי הצוללות, אבל שניהם צודקים כשהם אומרים ששום נזק לא נגרם לביטחון ישראל. מדובר בתרגילים עסקיים של שניים שניצלו איום שנופח ללא כל קשר ליכולותיו ולכוונותיו (איראן), ולהיטות של חיל הים לשחק במגרש של הגדולים. לזכותו של גנור ייאמר שהוא ניפח את המחיר בלבד, לא את האיום. גנור מתמרמר על כך שרואים בו בוגד, ולך תסביר לו שהביטחון הוא פרה קדושה, ושכל מי שנתפס חולב אותה בגלוי ובגדול נתפס כמי שפוגע בה.
גם נתניהו לא בגד. גם אם יסתבר, לאחר הבדיקות, שתרגיל המניות שלו היה קשור איכשהו בעסקת הצוללות, הוא לא סיכן במאום את ביטחון המדינה. נתניהו אומנם ניפח את הכוונות ואת היכולות של האיראנים, אבל ישראל לא הייתה בסכנה ממשית אפילו לרגע אחד, על אף ההיסחפות של יעלון ושות' בעניין אספקת הצוללות למצרים. "קודש הקודשים"? נכון שמדובר בהמון כסף, עניין מקודש למדי, אבל אנא, תשאירו את קודש הקודשים בטרמינולוגיה של הימין הלאומני־דתי. הצוללות היו מגיעות למצרים, משום שזה אינטרס גרמני, ושום התנגדות לא הייתה מונעת זאת. גם הרוסים שזה עתה סיפקו להם אמצעי לחימה מתקדמים היו שמחים לספק עבודה למספנות שלהם, וגם לצבור יוקרה אימפריאלית באזור.
הנתח של נתניהו במניות מיליקובסקי היה מהלך עסקי, אלא אם כן מדובר בניגוד עניינים, עבירת מס או הלבנת הון, וכמו שאני שומע וקורא את המומחים בדבר, זה בהחלט במתחם החשדות. נתניהו על פי החשד היה בסך הכל עוד מקורב פעיל, כמו גנור, שמרון ורבים נוספים שניצלו לכאורה את הסיטואציה כדי לחתוך את הקופון שלהם. ראיתם פעם צונאמי נמלים מסתער על טיפת דבש שזלגה על השיש במטבח? סביב פרויקט של מיליארדים יש המוני ספקים שניזונים ממנו. וכל החבורה הזו ובני דודה הם מרכיב לחץ משמעותי בהחלטה לחתום על תשע צוללות ומיד.
השאלה היא איך הגענו לצוללת השישית וממנה קפצנו לתשע. "יום אחד לפני המון שנים ישבתי לקפה עם אלוף במיל' עמי אילון, לשעבר מפקד חיל הים, ראש השב"כ ואחת התקוות המנופצות והאטרקטיביות של השמאל" (מתוך כתבה שפרסמתי ב"מעריב" ב־22 בנובמבר 2016). "המסקנה הייתה שחיל הים זקוק לארבע צוללות בלבד. בינתיים הכניס נתניהו את ישראל לסחרור מטורלל של פחדי איראן, וצי הצוללות החל להמריא. שש צוללות? לאן, מול מה ולמה? תשע צוללות? מול נסראללה והאיום הסיני והסקנדינבי במשותף? ומי החליט שצוללות בנות 20 אינן כשירות? המל"ל של נתניהו? שלא לדבר על עומס מטורף של צוותים ואחזקה ומאות מיליונים של משכורות ופנסיות".
עד כאן הכתבה דאז. השאלה שנשאלה הייתה למה חמש ואחריה למה שש. התשובה שניתנה אז ומפורסמת כאן כיום היא שאת התו"ל האמריקאי של ארבע צוללות ירשה תפיסה שלפיה יש צורך בשלוש צוללות על שלוש, וזה פשר הצוללת השישית שעליה נסבה כל המהומה הנוכחית, בדרך למהומה הגדולה מכולן על הזמנת שלוש צוללות נוספות והמיליארדים שבדרך.
בטקס קבלת "רהב" בבסיס חיל הים בחיפה אמר נתניהו: "צוללת זו תאובזר באמצעים מתקדמים, שיסייעו לנו כאגרוף ימי קפוץ להרתעת אויבים ששואפים להשמידנו. הם לא ישיגו את מבוקשם. הם צריכים לדעת שישראל מסוגלת לפגוע בעוצמה בכל מי שמנסה לפגוע בה ולהגיע לזירות רחוקות ועלומות".
זוכרים את הסתערות הנמלים על טיפת הדבש? על פי יעקב עמידרור, שירש את עוזי ארד כראש המל"ל, השלישייה האחרונה נועדה בין השאר להחליף את הצוללות המזדקנות. עמידרור לא בדיוק מומחה לצוללות מזדקנות, ובני הסמכה בעניין היו אבריאל בר יוסף, סגן ראש המל"ל ומהנדס אוניות בהשכלתו, ורם רוטברג, מפקד חיל הים לשעבר.
הטקטיקה הייתה בנויה על ניהול מו"מ במהירות ועל סוד שמבטיח שכל טיפול תקשורתי חיצוני ייבלם בצנזורה. הדחיפות לחתום מיד על חוזה לבניית שלוש הצוללות הנוספות נומקה בכך שאם אנגלה מרקל הולכת, לא בטוח שיריביה יסכימו לצוללות על פי הדרישות הישראליות, וכאן אנחנו נכנסים לממלכת הסוד הכמוס. בראיון ההתקרבנות, התוקפנות וההתאבדות בשידור חי של נתניהו, הוא ניסה לחפות על הסכמתו למכירת צוללות למצרים בגלל אותו סוד כמוס. עד כדי כך כמוס שלא היה יכול לגלותו לשר הביטחון שלו ולרמטכ"ל. "היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט יודע", אמר נתניהו לקרן מרציאנו, "וגם יעקב עמידרור ויעקב נגל". דווקא הם? אולי משום ששלושתם חובשי כיפות וזה תמיד תנא דמסייע בבתי משפט, גם זה של הציבור. מה עם יוסי כהן שהיה ראש המל"ל?
האמת: ההסתמכות על נדיבותה של מרקל היא קשקוש גמור, כיוון שחתימתה על שדרוג (אם הייתה כזאת) הייתה מותנית בהבטחתו של נתניהו להגיע להסדר עם הפלסטינים.
נקטר האלים
הסיפור של נתניהו והצוללות גדול בהרבה מהשקרים למרקל והן מהרווחים שעשה לכאורה מהעסקה באמצעות מיליקובסקי. כאן אנחנו במתחם של מגלומניה גלובלית, אם לא גלקטית, של ראש ממשלה שיש לו צעצוע (צה"ל) לשחק בו כדי להפוך לצ'רצ'יל.
צ'רצ'יל זה בסדר, אבל נתניהו לא שוכח את הפרטים הקטנים: זו השנה (2010) שבה מכר לטענתו את מניותיו וקיבל עליהן פי ארבעה ממחיר קנייתן. אין לי מושג מה קרה שם, וזה עניינו של מבקר המדינה (על פי אביעד גליקמן), שחוקר בעניין, והמשטרה בהמשך.
האינטרס של נתניהו הוא שאם טראמפ יהיה במוד קצת יותר מטורף, ניתן יהיה לבצע משהו במשותף. ככלות הכל, מי יודע איזו צוללת אמריקאית ירתה מהיכן שהוא במעמקי הים את הטיל שיחסל את נתנז. מכה אמריקאית הגונה באתרי גרעין עשויה להביא לכדי שינוי ממשל בטהרן, חלומו הרטוב מדם של יועץ טראמפ, ג'ון בולטון. הסיכויים של תוכניות מעין אלו להתבצע הם בערך כמו תוכניות התקיפות הקודמות.
בינתיים מנצלים את האיום האיראני לצורכי מדיניות פנים, וגם היא מבחינת נתניהו "היסטורית". ממשלת ישראל פועלת נגד כל העולם בעניין סיפוח השטחים (פרט לטראמפ, אבל הוא זמני). לישראל שמשחקת אותה "תחזיקו אותי אני משוגעת בדרך לתקיפה" יש מקדם סלחנות וחשש. נתניהו משדר: אנחנו זוכרים את השואה, ואם האיראנים יאיימו להשמיד אותנו (ואת שאיפתנו לספח את הגדה), נפעל בזרוע נחושה, ככתוב בהגדת פסח, כשהאצבע על ההדק היא אצבע אלוהים והקואליציה מהגיהינום.
הרציונל: שם המשחק הגלובלי הכוחני הוא איום, ואיום אסטרטגי הוא האיום האולטימטיבי. כך הפך קים ג'ונג און את קוריאה הצפונית לשחקנית במרחב הגלובלי, כאשר בביתה פנימה המדינה קורסת כלכלית. ישראל לא קורסת כלכלית. גם לא ביטחונית. רק מוסרית. מראש הממשלה ועד אחרון המשת"פים שלו, שרובם אגב אזרחי ישראל.