אומרים שצריך לעזוב את הטלפון לפחות שעה לפני שהולכים לישון. טוענים שלא בריא לראייה, למוח ולאיכות השינה לבדוק התראות רגע לפני שעוצמים עיניים. אני לא יודעת אם איכות השינה והחלומות המוזרים שיש לי לאחרונה קשורים למשחקים שלי עם המכשיר, או ספציפית לג'ו, מרים, לולו ומישמיש,
דמויות פיקטיביות שנתנו לי "חיים" באיזה משחק אידיוטי שידעתי שאסור לי להוריד לטלפון. 

אנחנו יחד בקבוצה המכונה "מדינת ישראל שולטת". צורפנו אליה בלית ברירה, מכיוון שזו הדרך היחידה לצלוח שלבים במשחק הזה. אחוות אחים שמעניקים נקודות וחיים למי שתקוע. קצת כמו מלאכי הכביש, רק בגרסה הווירטואלית. ואלוהים יודע עד כמה דומה התסכול מפנצ'ר ולכך שאת בשוונג במשחק ולא יכולה להמשיך. 

מכורה ככל שאהיה אני יודעת שברגע שהחלטתי לא להירדם עם הסלולרי ביד אני אומנם לא משחקת פחות, אבל קונה פחות. זה מתחיל במודעה שקופצת בטירגוט מושלם כשאת גוללת את הפיד באינסטגרם לקראת חצות. התודעה נחה לה, את לא ממהרת לשום מקום, אין טלפונים שיפריעו, והאונה במוח שאחראית על הפנטזיות שלך מתחילה להבהב. קודם כל הם מכינים את השטח עם פרסומות על חופשה, חוף ים ודרינק בשקיעה. ואז כשאת רגועה ופתוחה הם מכים: ככה בדיוק את יכולה להיראות עם הנעליים האלה, והתיק הזה והאודם הזה, שלא נמחק גם אחרי שאוכלים פלאפל. 


ברוב המקרים אני לא נופלת בפח ומצליחה לברור את המוץ מהבר. אז מצד אחד את החופשות הכי טובות שלי, כרטיסים להופעות שמעולם לא חשבתי שאלך אליהן וקורס קרב מגע(?!) הזמנתי בחצות בתודעה חצי מעורפלת. מצד שני גם את הקניות המוזרות ביותר שלי בתחום ההלבשה עשיתי בין אחת בלילה לשלוש לפנות בוקר, בלילות של נדודי שינה בגלל עודף קפאין. 

בגדי גחמות
 
בסוף השבוע שעבר, בניסיון לחפש בגד שאפשר ללכת בו למסיבת פורים, כזה שייראה כמו תחפושת אבל לא יביך אותי יותר מדי - גיליתי שיש לי בארון ז'אנר שלם שאותו אני מכנה "בגדי גחמות". למשל מעיל עם פרווה סינתטית לבנה, שנראה יפה על הדוגמנית שעמדה בפוזה מסוימת בצילום. במצב תודעתי מתעתע ראיתי את עצמי יושבת במסעדה באותה פוזה, מורידה את הסמור הסינתטי באלגנטיות ותולה אותו על הכיסא. 
 
בפועל הוא נותר כמו פוחלץ חסר כריזמה עטוף באריזת ואקום שבתוכה חומרים שמונעים עובש אבל יש להם ריח של נפטלין. מה שהעיף אותי מיד 30 שנה אחורה והזכיר לי את מכת ריח הנפטלין שהייתה ממסטלת אותי בכל פעם שפתחתי את ארון הקיר בחדר השינה של סבתא. 

את המעיל ניסיתי להקים לתחייה וערכתי לו טקס גזירת תוויות חגיגי, לא לפני שריססתי אותו בספרי מונע ריחות. רק שכחתי שהריח של הספרי הזה מזכיר לי את השבוע שבו ביליתי עם הורי בחופשה משפחתית, וכשחזרנו הביתה הרחנו ריח של ריקבון מתקדם. ההשערה הראשונה הייתה שבעל חיים מסוג מכרסם נלכד בבית וגופתו נרקבה. 

בהמשך התבררו ממדי הזוועה: כמה פרוסות שניצלים ודגים שהיו במקפיא ויועדו לבישול בחג הרקיבו מכיוון שהמקרר התקלקל בזמן שלא היינו בבית. לא עזרו ספונג'ה ובשמים, אז המליצו לנו על ספרי מיוחד שמנטרל בהצלחה ריחות רעים. אלא שמאז אותו אירוע טראומטי, איש מבני הבית לא מסוגל להריח אותו. עד כדי כך שהעדפנו להשאיר ריחות רעים שיתנדפו בדרכם האטית הבלתי מתחשבת על פני ריח מטהר האוויר המסוים הזה. 

חלפו שנים וחשבתי שהתגברתי, אז חשבתי. את המעיל מסרתי. האמת היא שלא הייתי עצובה מדי. אם אני בוחנת את בגדי הגחמות אני לא ממש מוצאת
את עצמי בתוכם. הם נותנים לי תחושה שהם בגדים של מישהי אחרת, אפילו לא של חברה קרובה אלא מישהי שאני ממש לא מכירה ואין לי מושג למה היא נחתה אצלי ומה לעזאזל היא רוצה ממני באמצע הלילה. ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד בגרסת האופנה. טליה של היום היא כנראה ממש לא טליה של הלילה. 

אז הכל טוב ויפה, וגיוון אישיותי זה משהו ממש נחמד בחיים, אלא שאז הבגד מגיע והתוצאות של משבר האישיות הקטן שעבר עלייך נותרות מתות מבושה על מתלה בחלק האחורי של הארון. קצת כמו תלייה של בוגדים בכיכר העיר, רק בגרסת הבגדים. 

אני באמת צריכה את זה? אני שואלת את עצמי בכל פעם שאני זורקת עוד פריט לעגלת הקניות הווירטואלית, ומנסה לחזור אחורה לעולם שהיה פחות נוח ונגיש אבל יותר מחושב והגיוני. אני לא באמת צריכה שום דבר. רק אם אני מוכנה להתלבש, להתארגן, לנסוע עד לקניון, לחפש חניה במפלס מינוס 1, לרדת למינוס 2 כי הכל תפוס, לחנות רחוק מהיציאה ואז להיתקע בפקקים בדרך חזרה הביתה - כנראה שהבגד באמת שווה את זה.