לכו־לם נמאס העיסוק האובססיבי בבחירות ובכל היבטיהן – אבל כו־לם עוסקים בבחירות. זהו אפקט (או דפקט) סגל־חסון, עם העובדות האלטרנטיביות והפרשנות האישית שלהם, לעתים בקריצה, לעתים בחצי חיוך, כשהופכים זבוב חדשותי לפיל כדי לא לעסוק שוב במפלצת האמיתית להחריד, שמרסקת הכל בדרכה להישרדות.
כולם מתעסקים בבחירות, ההשתקפות הרשמית לתהליך ההתרסקות הלאומי - וגם פרשניתנו לענייני נסים באפריל לא מתאפקת. מייעצים לא לקחת ברצינות סקרים, היא מציינת, כי הם אינם כוללים את סרבני הסקרים, את המתעתעים בסוקרים, את אלה שלא החליטו במי יבחרו ואת הרוב הדומם, אזרחים שמייאוש ו/או מאדישות מתעלמים מהבחירות ומהמאבקים העקרוניים והקיומיים שבהן. אלה לא יגיעו לקלפי, אלא אם כן ישוכנעו שקולותיהם קריטיים לקיומם ולזכויות היסוד שלהם.
מדברים על מה שישפיע על התוצאות: מפלגות קטנטנות, בעיקר מהימין הקיצוני, שלא יעברו את אחוז החסימה, יאבדו לגוש הימין מנדטים חיוניים. כנ”ל כ־20 מפלגות זעירות, שסימנן הכולל טו”ת (טמבלים ותימהוניים) ושקולותיהן האבודים יעוותו את תוצאות הבחירות. מעריכים שספק אם מפלגות שיינצלו בקושי מהחסימה ויצליחו להכניס 4־5 מנדטים ירצו להשתתף בקואליציה ימנית רופפת, שתאלץ אותם להסתכן בתוך כמה חודשים בבחירות חוזרות. צופים שהפילוג במפלגות הערביות יגרום לירידת אחוזי ההשתתפות בבחירות במגזר (ירידה שתשחק לימין) ושניצחון מפלגת טיבי ועודה יחזק את השמאל־מרכז.
השערות: תיקו שימנע משני הגושים להקים קואליציה של 61 לפחות, לא יביא בהכרח לממשלת אחדות אלא למשא ומתן מייגע, ממושך ומשתק, עם ראש ממשלה זמני (נתניהו), שיפעל למסמס את יישום התוצאות ולהביא לבחירות מחודשות, שידחו עוד את השימוע ואת האפשרות שהיועמשת”פ יאזור אומץ מול המתקרבן המאיים ונחילי תומכיו, יגיש נגדו כתבי אישום, יעביר את תיקיו למערכת המשפטית ויורה לפתוח בחקירות על מעורבותו בפרשת הצוללות ובפרשת המניות. והכל, כשחמאס מנהל לנו את סדר היום בדרום הבוער כבר שנה ומרתיח את הגדה - ונתניהו, שהסיר מעצמו כל אחריות, מצווה להכיל ולשתוק. סיסמת הבחירות צריכה להיות “חמאס חזק מול אבו־מאזן גוסס”.
אם נתניהו ינצח בקושי, הוא יהיה ראש ממשלה חלש, רדוף, סחיט ולחיץ מתמיד, גם אם יצליחו הסמוטריצ’ים והביביים להחזיר למענו את חוק חסינות נבחרי הציבור או להעביר את החוק הצרפתי להסרת הסיוט הפלילי ממנו. בכך יסרסו את שלטון החוק, הדמוקרטיה והשוויון וייכתבו לדיראון בדפי ההיסטוריה.
ואז, אני משער, ייצאו המונים לשדרות ולכיכרות. הפגנה זועמת של מאות אלפים בכל הארץ עשויה להשפיע על המאזן הפוליטי. אם ינצח גנץ (אף שהקמפיין של כחול לבן אנמי, בלי גילויים יומיומיים מתפוצצים, בלי קיבוע תודעתי נוקב של מסרים - המניות, הצוללות והדרום - וללא הזעם, התיעוב והאנרגיה הדרושים למלחמת הכרעה), ספק אם מספר המנדטים שישיג בגלוי והאופציות לשיתוף מפלגות קואליציוניות קטנות שיושגו בסתר יאפשרו לו להקים ולנהל קואליציה חזקה, חסינת סחיטות. בסיכום: סוג של כאוס פוליטי.
עכשיו, המתינו שבוע – ותמחקו מהראש כל מה ששמעתם וקראתם, את כל החישובים המושכלים של כל הפרשנים ואת מה שחשבתם. עשו לעצמכם ריסטארט, החליטו למי להצביע – ההצבעה היא על המשך שלטון הביביס, עם כל המשתמע, הצפוי והלא־צפוי ממנו, או התחלת שלטון חדש, נקי, ממלכתי ודמוקרטי. חשבו טוב טוב איך תחיו עם החלטתכם זו, ואז לכו להצביע.