ספק אם עוד יירד השנה מספיק גשם לשטוף את כל הזוהמה שהציפה מערכת הבחירות הזאת. זו הייתה אחת המערכות המכוערות שידענו, והיצרים העזים שנחשפו בה הזכירו את אווירת הבחירות ב־1981. אז האלימות הייתה ברחובות והייתה פיזית - היום היא הפכה מילולית ועברה לרשת. אני לא בטוח איזו מהן הייתה גרועה יותר: לראות את ראש ממשלת ישראל מאמץ לחיקו את הסב לשישה נכדים, שבוודאי מנשק אותם באותו פה שממנו הוא מפיק מרגליות כמו "אגזוזן" ו"פעור רקטום", היה רגע של שפל בתולדות הדמוקרטיה הישראלית.
כיאה לאומה של תוכניות ריאליטי נשפטו גם המועמדים בעיקר על פי קריטריונים של "הכוכב הבא" וכמעט לא היה עיסוק בעמדותיהם: מי סחף ומי חייך, מי עשה פרצוף ומי היסס. נקווה שהבחירה ביום שלישי תנבא יותר הצלחה למועמד מאשר בחירת הקהל והשופטים ב"כוכב הבא". אבל אחד הנושאים המשמעותיים ביותר לעתידנו, ולעתידם של המועמדים, כמעט לא עלה לדיון במערכת הבחירות: "עסקת המאה" עם הפלסטינים שיציג בקרוב הנשיא האמריקאי.
שלא כמנהגו, טראמפ נזהר מהשימוש במילים גדולות כמו שלום, פיוס או פתרון הסכסוך. הוא מדבר על "עסקה" (A Deal) בין ישראל לפלסטינים, בגיבוי ארה"ב ומדינות ערב, שאמורה לשפר את חייהם של הפלסטינים ולהבטיח לישראלים רוב יהודי. בפני ישראל תוצב הזדמנות היסטורית לצאת מהקיפאון המדיני, להשתחרר מהאחריות לגורלם של מיליוני פלסטינים ולמסד את היחסים (החשאיים כרגע) עם העולם הערבי. לטראמפ, שכבר קנה את אמונו של הציבור הישראלי, יש סיכוי טוב יותר מכל נשיא אמריקאי אחר שהיה כאן להעביר תוכנית כזאת.
לא קשה מדי לדמיין איך תיראה התוכנית. לאורך השנים שרטטו כבר בעשרות מכוני מחקר ובקבוצות דיון את המתאר האפשרי של הסכם עם הפלסטינים. השאלה היא איך מעבירים אותו פוליטית - והתשובה היא אחדות לאומית. נתניהו יודע, לפחות בקווים כלליים, את תוכנה של העסקה שרוקם טראמפ. כאיש עסקים, וכמי שהעתיר על נתניהו את המתנות הכי גדולות שיכול היה לבקש, אני משוכנע שטראמפ גם הבהיר לו למה הוא מצפה בתמורה. בסוף השנה, אחרי שאצלנו כבר תתייצב ממשלה, תתחיל שנת הבחירות בארה"ב, וטראמפ זקוק להישג בינלאומי מהדהד. אחרי כל מה שהרעיף עלינו - הוא מצפה בצדק שנעזור לו לקבל את הקדנציה השנייה.
ההזדמנות האחרונה
גם לנתניהו העסקה הזאת יכולה להיות קרש הצלה. נתניהו ראה איך תחת ענני החשדות יצא אריאל שרון עם יוזמת ההתנתקות, ואיך בבת אחת זכה לחיבוק התקשורת והציבור, ראה ולמד. אימוץ תוכנית טראמפ על ידי נתניהו יכול ליצור אפקט דומה ולהאט את סיבוב גלגלי טחנות הצדק והפרקליטות. אלא שאין לו שום סיכוי להעביר תוכנית כזאת עם שותפיו הטבעיים והקיצונים לממשלת ימין: סמוטריץ', פייגלין ובנט. הוא חייב ממשלה רחבה עם נטייה למרכז.
אם ייבחר בני גנץ, סביר שהוא יאמץ את היוזמה בשמחה, אלא שיהיה לו קשה מאוד להעביר אותה בממשלה צרה שנתמכת בכחלון ובקולות הערבים מבחוץ. אופוזיציה של הימין בראשות הליכוד תעשה לו את המוות, גם ברחובות וגם ברשת, עד כדי הכשלת המהלך. גם הוא זקוק לליכוד ולנתניהו כדי להעביר ציבורית מהלך כזה.
ממש כמו בדילמה הקלאסית של האסיר (בכפוף לשימוע ולהרשעה כמובן). שני שותפים לפשע יושבים בתאי חקירה נפרדים וצריכים לבחור אסטרטגיה: אם יתוודו שניהם - ייכנסו לכלא לשנים ארוכות; אם רק אחד יתוודה וחברו ישתוק - הוא ייצא לחופשי וחברו ייכנס למאסר ממושך; אם ישתקו שניהם - ייצאו בעונש קל. בהיעדר תקשורת ביניהם, הבחירה הרציונלית של כל אחד מהם היא לדבר בחקירה, בתקווה שהשני ישתוק, וכך שניהם נענשים לבסוף. אם רק יכלו להיות מתואמים, כל אחד מהם היה מקבל עונש קל. הבחירה הרציונלית לא תמיד מביאה לתוצאה הטובה ביותר.
כך גם נתניהו וגנץ: שניהם בחדרים נפרדים, לא מתואמים, אבל יודעים שהם זקוקים זה לזה, גם לטובת המדינה, ובמקרה של נתניהו - גם כדי להרחיק אותו מעונש מאסר אמיתי. למעט הימין הקיצוני, כולם ירוויחו מהליכה משותפת שלהם ליישום העסקה: ישראל והכלכלה הישראלית, ארה"ב וטראמפ, הפלסטינים והעולם הערבי וגם העולם כולו. אבל כמו בדילמת האסיר, בהיעדר תיאום - מושך כל צד לכיוון אחר וחותר תחת האופציה העדיפה שלו.
בלי קשר לתוצאות הבחירות, כבר עכשיו רושמים נתניהו וגנץ שיאים בפוליטיקה הישראלית: נתניהו רשם שיא במשך הכהונה הרצופה כראש ממשלה, וגנץ עומד לרשום את הזינוק הגדול ביותר שעשתה מפלגה חדשה שקמה יש מאין (שלא כמו קדימה, שהוקמה על ידי ראש ממשלה מכהן). הכניסה המרשימה של כחול לבן לזירה הפוליטית כבר מבשרת חזרה מבורכת למערכת דו־מפלגתית, שלא הייתה בישראל זה עשור. אם בימים הקרובים יצליחו שניהם גם לשאוב קולות מהמפלגות הקטנות יותר ולהכניס יחד כ־70 חברי כנסת - זו תהיה הוכחה שעדיין נותר פה מכנה משותף רחב, ציוני ולא־קיצוני, ושלא כולנו שבטים נפרדים. במקרה כזה - אחדות תהיה הממשלה המתבקשת.
תוכנית טראמפ עשויה להיות ההזדמנות האחרונה להציל את עצמנו מחזון המדינה הדו־לאומית ומאובדן הרוב היהודי. רק ממשלת אחדות תוכל לאמץ וליישם אותה. כמו שמעון פרס ויצחק שמיר, שידעו להזיז הצדה את משקעי הטינה ביניהם ולשלב כוחות כדי להציל את כלכלת ישראל ב־1984, כך יידעו גם נתניהו וגנץ, שותפים קרובים עד לפני ארבע שנים, לעבוד יחד. אולי אני נאיבי, אבל נראה לי שמותר לנו עדיין לקוות שיידעו גם לאחות את הקרעים הגסים שנפרמו בחברה הישראלית.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13