ערוץ המורשת: מועדון הקאברן בליברפול הוא אחד ממוקדי התיירות המרכזיים בעיר. בחלל הדחוס ודמוי המערה פרצו הביטלס לתודעה בראשית שנות ה־60, עובדה שמספיקה כדי להזרים אליו גם היום אין ספור תיירים היורדים במדרגות המפותלות שלו לאורך כל שעות היממה. ועדיין, גם בתוך המוסד הזה, שכבר כמה עשורים מצמיח מזומנים ולא אומנות, מצאתי מודעה קטנה ששרטה לי את הלב. הקאברן, מתברר, מפיק כל שנה ערב מוזיקלי שכל הכנסותיו מיועדות למשפחות ההרוגים באסון הילסבורו - אירוע טראומטי משנת 1989, שבו נמחצו למוות 96 אוהדי מועדון הכדורגל של ליברפול במהלך משחק. וזה עומד לקרות גם באמצע אפריל הנוכחי, ביום השנה לאסון.
 
במילים אחרות, גם בתוך מלכודת התיירים, שבה מוזיקאים עגמומיים מבצעים גרסאות כיסוי בינוניות לשירי הביטלס, הקהילתיות והגאווה המקומית עדיין חיות ובועטות, מה שמאפיין את העיר ליברפול כולה. עיר שאגדות העבר שלה - המוזיקליות והספורטיביות - עדיין נוכחות בכל פינה; שביום של משחק נראית כמו לפני קרב; שחלק ניכר ממועדוני המוזיקה החיה שלה קרויים על שם שירים של הביטלס; ושהשייכות המקומית שלה ניכרת בכל מקום. כשערכתי סיור בבתי הילדות של לנון ומקרטני, המדריך בבית של ג'ון הכיר אותו אישית, והמדריכה בבית של פול היא חברה טובה של מייקל מקרטני, האח הצעיר. נהג מונית שלקח אותי לשדה התעופה דרש בשלומו של רוני רוזנטל, והפליג בגעגועיו לאבי כהן. וכן הלאה.
 
אבל זו לא רק הגאווה המקומית שבולטת, אלא המקומיות עצמה. ליברפול היא מקום ספציפי מאוד. בנראות שלו, במבטא הייחודי של תושביו, באופי החם והישיר שלהם, בשפה (חובבת הקיצורים), אפילו בזהות נותני השירותים (שרובם מקומיים, בניגוד ללונדון, שם חלקם בקושי יודע אנגלית). כשאתה מתהלך ברחובות ליברפול, אתה חש ביסוד מאוד מוגדר ואחיד, שמזכיר את המראות בטלוויזיה האנגלית בשנות ה–80. כולל, אגב, רכיבים פחות אטרקטיביים, כמו עוני מורגש, הזנחה, הרבה מאוד מבנים ומשרדים העומדים להשכרה ואחוז ניכר של קבצנים ונכים ברחובות.
 

זו תחושה שונה לגמרי מההליכה בחוצות לונדון, שם שהיתי לפני שנסעתי ברכבת לליברפול. לונדון הנוכחית היא עיר מצוחצחת, נוצצת ומשופצת כדבעי. לפחות בחלקיה המרכזיים. היא משדרת עושר, עוצמה ובעיקר גיוון בינלאומי מהמם (החל בהיצע המסעדות וכלה במראה האנשים ברחוב). למעשה, כשאתה מסתובב שם, החוויה לא שונה בהרבה משיטוט במרכזי ערים כמו ניו יורק, ברלין, ברצלונה ואחרות. הרשתות הגדולות, שכבשו את הרחובות, הן אותן רשתות. התיירים מגיעים בהמוניהם מאותם מקומות. והתוצאה המתקבלת היא סוג של כרך גנרי, כמעט אוניברסלי, שבכל מקום זוכה לתפאורה מעט שונה. יש בזה הרבה צדדים יפים - יותר כסף, יותר פיתויים וגירויים למבקר, יותר היצע בכל תחום. ומצד שני, זה גם קצת משעמם. ואפילו מסורס. לונדון של שנות ה–90, למי שזוכר, הייתה מקום תוסס, מגניב ואנגלי מאוד. היום היא לונה פארק מהונדס.
 
להבדל הזה בין שתי הערים יש משמעויות רחבות בהרבה, בייחוד באנגליה, הקרועה סביב הברקזיט. התהליך המתמשך של הגלובליזציה מייצר הרבה תועלת, אבל גם פוגע ברגשות אנושיים בסיסיים כמו גאווה לאומית/קהילתית וברצון הטבעי להתבדל ולטפח את התרבות הייחודית שלך. הבעיה היא שאנחנו חיים בעידן שבו שני הצדדים - הלאומי והגלובלי - מקצינים עמדות, ומאלצים אותך לקחת צד. וכך, הרצון הטבעי והלגיטימי לשמור על זהות והתבדלות לאומית/אתנית/דתית נתפס בידי אבירי הדיבור התקין כפאשיזם, וכל גילוי של לאומיות ממותג כלאומנות. מה שנכון, כמובן, גם לכפר הקטן שלנו, שבו הביטוי "מדינת כל אזרחיה" הפך לאופנתי מאוד בקרב חוגים מסוימים, שמנגד מתפלצים למשמע הצירוף "מדינת היהודים". 
 
באצטדיון אנפילד בליברפול, רגע לפני פתיחת משחקה של הקבוצה המקומית מול טוטנהאם, עמדו רבבות האוהדים ושרו כאיש אחד את השיר "לעולם לא תצעדי לבד". היו שם גם תיירים רבים, מכל העולם. וכולם ביצעו יחד את השיר של ג'רי והפוסעים, להקת עבר מליברפול, שהפך להמנון המועדון. ככה זה, כשאתה גאה במורשת ובשוני שלך. 
על הסכין
אפרופו לאומיות, נדיר למצוא מדינה שתושביה מאושרים כל כך מהעלייה במפלס של האגם הרציני היחיד בשטחה. האובססיה שלנו סביב הכנרת היא בעיני עניין מקסים במיוחד, כי היא מעידה על סוג של מעורבות רגשית עמוקה בנעשה מסביבך. וגם על תחום נדיר - בטח בתקופת בחירות - של הסכמה לאומית. אני בוחר במפלגת הכנרת.
 
כל מה שאני קורא על ההצלחה הצפויה של משה פייגלין הוא ביקורת קשה על מצביעיו הפוטנציאליים. הם מוצגים כצעירים קלולסים, שמעניין אותם רק גראס חוקי. ולכן הם חסרי אחריות ואסון לדמוקרטיה, כמו כל מי שלא מצביע לצד הנכון. אולי כדאי, לשם שינוי, להתעמק באמת בתופעה ולהבין מה גורם להם להצביע ככה, במקום לזלזל בהם.
 
הלכנו להופעה במועדון "100" ברחוב אוקספורד בלונדון. היא החלה והסתיימה בדיוק בשעות שנקבעו מראש, 20:45 עד 22:30, כולל הפסקה. זה לא מנע מהאנשים על הבמה - ג'ון פול ג'ונס (לד זפלין) ות'רסטון מור (סוניק יות') לתת בראש כמו משוגעים. מתברר שאין שום סתירה בין דיסטורשן (מטורף) ובין עמידה בזמנים.