בכל נושאי הליבה הרעיונית של הימין, נתניהו זקוק למצפן אידיאולוגי תוקפני

המצפן האידיאולוגי: בסוף השבוע הזה, כשהמסגרת הכללית של תוצאות הבחירות נראית ברורה, חייבים לעסוק בפרטים הקטנים. שם מצוי הכל. והפרט הקטן הקריטי הוא: מה יקרה בתוך מה שמכונה גוש הימין ביום שאחרי הבחירות. האם הגוש הזה יהיה באמת ימין או שרק יתחזה לכזה. 
 

התשובה לשאלה היסודית הזו תלויה בדבר אחד בלבד: מה יהיו האופציות של בנימין נתניהו ובמי הוא יהיה תלוי. האם תהיה לו מפלגה גדולה שתאפשר לו לצפצף על שותפיו הטבעיים, או שתומכיו מימין יהיו מספיק גדולים כדי לאלץ אותו להגשים את ערכי המפלגה והמחנה שלו.
 

רצוי קודם כל להזכיר את מהלכי נתניהו מיד לאחר שתי המערכות שבהן הייתה לו אפשרות בחירה. ב־2009 הוא העדיף את העבודה של אהוד ברק על האיחוד הלאומי, זנח את השותפים הטבעיים שלו לאנחות והוציא לפועל מדיניות שסותרת את הבטחות הבחירות. ב־2013 הוא סגר קודם כל עם ציפי לבני, מינה אותה לשרת המשפטים ולאחראית למו"מ עם הפלסטינים. את נפתלי בנט הוא הכניס לממשלה רק בגלל ברית האחים עם יאיר לפיד, שאותה לא הצליח לשבור.
 

גם עכשיו, על אף ההשמצות והעלבונות בין נתניהו לבני גנץ, הגישוש הראשון שיעשה נתניהו יהיה לכיוון כחול לבן. ומי שהקשיב להקלטות החשאיות של גנץ יבין שלמרות ההבטחות החגיגיות לא לשבת עם נתניהו, הוא ינסה לזחול לקואליציה עם ביבי. וביבי יעדיף את גנץ מאותה סיבה שבגללה העדיף את אהוד ברק על כצל'ה ואת לבני על בנט: למרות כל הססמאות והמסיכות, אידיאולוגית נתניהו קרוב הרבה יותר לגנץ מאשר לבנט. קרוב יותר ללפיד וגבי אשכנזי מאשר ליריב לוין וזאב אלקין.
 

בהקשר הזה כדאי גם להפנים את משמעות הפרוטוקולים המודלפים של קבינט צוק איתן. נתניהו עמד בחזית אחת עם גנץ ויעלון נגד בנט. זו התנהלות היסטורית, שיטתית, של נתניהו - התייצבות לצד הקצונה הבכירה שמשמרת את תפיסת העולם של אוסלו. התייצבות שקובעת מציאות הסותרת את תפיסת העולם של הליכוד והימין, זו שהזהירה מפני המהלך המטורף הזה וצדקה כל כך. נתניהו בדרך כלל מיישר קו עם רוח אוסלו, בניגוד לרוב בכירי הליכוד וכמובן בנט, איילת שקד, סמוטריץ' וסטרוק.

 

הקרבה בין נתניהו לגנץ־לפיד חורגת מגבולות עזה ובולטת במיוחד מול רמאללה. נתניהו אומנם התנגד בעוז לאוסלו, אבל מאז שמונה לראש ממשלה הוא פועל הפוך. ב־13 שנה ניתן היה להפוך עולמות, אבל בעוד שהוא עלה על בריקדות בעניין הגרעין האיראני או הצרות האישיות שלו, נתניהו לא שינה מילימטר מהנתיב של ספינת אוסלו. הוא אומנם תוקף ומסביר עד כמה אבו מאזן אויב ומסית, אבל לא מסיק כל מסקנה ומשמר את המבנה ההרסני של הרשות הפלסטינית.
 

בכלל, נתניהו הצליח לחמוק במערכת הבחירות מעיסוק בנושאים האידיאולוגיים שלא נוחים לו, כל נושאי הליבה של הליכוד והימין. מפינוי חאן אל־אחמר וההשתלטות הפלסטינית על שטחי C ועד חנק הפיתוח של ירושלים וההתיישבות ביו"ש. המערכת המשפטית והמנהלית של ישראל שפועלת תחתיו חותרת תחת ההתיישבות, וראש הממשלה מהליכוד לא עושה דבר משמעותי.
 

כדאי גם לשים לב לשתי הנקודות שהיו בפי נתניהו כשנשאל בערוץ 20 מה תהיה עמדתו מול תוכנית טראמפ. כל מה שהיה לו להבטיח הוא אי־עקירת יישובים ושימור השליטה הביטחונית ביו"ש. ומה עם התנגדות להקמת מדינה פלסטינית, להעברת שטחים נוספים לשליטה של אש"ף, מה בעניין חלוקת ירושלים? אף מילה. לכן תשרטטו לבד את המצע המשותף של ביבי־לפיד־גנץ, ואת חילוקי הדעות שלו עם בנט־סמוטריץ' ורבים מראשי הליכוד.
 

אין ספק שנתניהו רשם על שמו זכויות רבות ויש לו הישגים משמעותיים. אבל בכל נושאי הליבה הרעיונית של המפלגה והמחנה שלו הוא זקוק למצפן אידיאולוגי תוקפני. כזה שיטלטל את כיסאו בכל פעם שהוא פוזל למחוזות היריבים מהשמאל. 
 

היתרון של נתניהו בתחום הזה הוא שבניגוד לאריאל שרון, הוא לחיץ. נתניהו רגיש לכל תזוזה אצלו במפלגה ובמחנה ובגלל זה מיישם זה שנים מעין פשרה בין ההשקפות האמיתיות שלו לבין הלחצים שמצליחים להפעיל עליו מימין.
 

לכן, ככל שהשותפים "הטבעיים" שלו מהימין יהיו חזקים יותר, ככל שיצטמצמו האופציות שלו לרעות בשדות לפיד־גנץ־גבאי, הוא ייאלץ לשקף את עמדות המצביעים שלו. מכאן, פרדוקסלית, מי שרוצה את מדיניות הליכוד חייב להצביע למפלגה אחרת - אחת משתי המפלגות האידיאולוגיות והישרות שמימין למפלגת השלטון. 
 

בניגוד למה שטוענים תועמלני נתניהו, כאילו קול לבנט ושקד עלול להתבזבז ולפגוע ביכולת של הימין להרכיב ממשלה, ההפך הוא הנכון. הנשיא יטיל את הרכבת הממשלה על מי שיביא יותר חברי כנסת בגוש שלו, לא במפלגה. ואם נתניהו ילך עם מפלגות הימין, הוא ירכיב את הממשלה. השאלה היא איזו ממשלה זו תהיה. האם בניגוד להבטחות ועמדות מפלגתו הוא יישא על כפיים את היריב, או שיגשים, סוף־סוף את עקרונות הליכוד.
 

מסיבות שונות התגבש סביב נתניהו מחנה אדיר של תומכים שרופים, מי שפיתחו אלסטיות מוחלטת לגבי כל מה שיוצא מבית מדרשו. אלסטיות בלתי נתפסת, שמיישמת השקפת עולם הפוכה משלהם. צריך רק להקשיב להנמקות של תומכי נתניהו סביב הפיאסקו בדרום ולהבחין עד כמה, מבלי משים, רבים מאריות הימין הליכודי הפכו לתואמי מרצ. פשוט מכיוון שנתניהו אימץ את המדיניות הזו ומיתג אותה מחדש תחת הססמה "ימין חזק".
 

הם מגלים סובלנות מוחלטת להתנהלות האישית של נתניהו ואשתו, אבל גם לנורמות השלטוניות שלו. למשל האופן שבו הוא מרשה לעצמו לא לכנס את הקבינט המדיני־ביטחוני ומצפצף על דרישה מפורשת של חבר קבינט להיוועד. ראו מה שאמר במפורש בפרשת אישור הצוללות למצרים. נתניהו הודה בפני קרן מרציאנו שלא שיתף את שר הביטחון והרמטכ"ל בהחלטה חשובה כזו, בוודאי שלא את חברי הקבינט. אלו לא נורמות של מנהיג דמוקרטי.
 

באיחוד מפלגות הימין יש אנשים טובים. אבל מי שלא שלם עם תפיסת העולם הדתית ואפילו החרד"לית שלהם, שלא לדבר על תפיסת העולם של השותפים מבית כהנא, חייב לחפש כתובת אחרת. שקד ובנט לא צריכים להוכיח את עצמם. אומנם מסע הבחירות שלהם לא מוצלח, אבל ברגע האמת הם הוכיחו מעל ומעבר מה הם שווים. בקדנציה האחרונה כשרי החינוך והמשפטים, שני אלו התחילו להגשים את מה שהליכוד מאז 1977 צריך היה לעשות ולא עשה.
 

בין היתר הם מובילים באפקטיביות את המערכה להשבת הדמוקרטיה בישראל, ואת החזרת בג"ץ והפרקליטות לתפקיד שנועד להם. התמיכה שלהם בהתיישבות היא ללא עוררין, שלא לדבר על תפיסה ביטחונית נחושה ולא מגמגמת. כך גם התוכנית הסדורה שהציגו בנוגע להחלת הריבונות באזורי C ומיטוט הרשות. וחשוב לא פחות, יש להם משנה כלכלית ליברלית, קוהרנטית ואמיצה. לכן, כל מי שחושב במונחי המחנה הלאומי חייב להצביע לימין החדש.