רק צריבת הפסד משמעותי של הימין הלאומני־דתי ינקו את הרעל מהמערכת

ביום שלישי שריקת הסיום. מצטער לחרב את הדרמה. כל תוצאה שאינה ניצחון מכריע של כחול לבן וגוש השמאל (61 מנדטים בלי חרדים וערבים, וזה לא יקרה) לא תשנה בכלום את המצב הנוכחי. גם לא כישלון מפלגות אחוז החסימה של הימין ויקיצה בלתי טבעית של המחנה הרדום והמסומם. אם מרצ לא עוברת את אחוז החסימה וערביי ישראל מצביעים סביב ה־50%, הלכה גם יכולת המיקוח של גנץ. יש אומנם סיכוי לא רע לממשלת אחדות כחול לבן שחור, אבל ההרכב הזה מבטיח המשך קיפאון. בממשלת אחדות יש הבטחה מעורפלת לשינוי, והיא תעשה קולות של תזוזה, אבל צעד משמעותי הוא עניין לתהליך ארוך. 
 

הרקמה החברתית רעילה מכדי שתתנקה במכה אחת, כיוון שהמרעילים והמורעלים עדיין בטראנס משותף. רק צריבת הפסד משמעותי של הימין הלאומני־דתי, או מטחי רקטות וחפירת קברים המונית, יזרזו את תהליך ניקוי הרעלים שהצטברו משך שנות דור. התאריך הנכון לקפיצת מדרגה הוא נובמבר 2020, הבחירות בארה"ב. הפסד מהדהד של טראמפ והרפובליקנים, כשנתניהו מבלה על ספסל הנאשמים (אלא אם כן הצליח לארגן לעצמו חוק צרפתי ומינה את שפטל לנשיא בית המשפט העליון), הוא התחלה נכונה וסיכוי למהפך כלשהו. 
 

בינתיים חודשה המתקפה הפרועה על גנץ ושות' (אם נתניהו לא יועף אחרי הבחירות, הנזק לשדרת הפיקוד בצה"ל עוד לפנינו) ותחודש ססמת "ביבי או טיבי" (אני כלל לא בטוח מי משניהם מזיק יותר למדינת ישראל). אפילו טריק רמת הגולן, שרקחו ביבי וטראמפ והיה אמור לחולל גל פטריוטי, לא עבד. אומנם טראמפ חתם על נייר כלשהו והכותרות אמרו שארה"ב תומכת בעם עם הגולן, אבל העולם, על מוסדותיו המייצגים אפילו את ארה"ב, מיהר לומר שאין להכרזה שום ערך מבחינת החוק הבינלאומי. כמו גם ההכרזה של טראמפ על ירושלים בירת ישראל, שהסתיימה בבניין בשכונת ארנונה ועולם שלם שלא קנה אותה. באותה מידה היה יכול טראמפ להכיר בירח כשטח אמריקאי משום שאסטרונאוט אמריקאי צעד שם. 
 

פרט לרעש התקשורתי והצלצולים הטקסיים בוושינגטון, נתניהו הוסיף לטריק הגולן גיבוי יעני חוקתי, שאמור להיות השוס שלו מול מפלגות הימין שמאיימות לזנב מנדטים בגין חולשתו מול חמאס. משהו שמשתמע כמו: אחרי שהבאתי את רמת הגולן, כך אביא את יהודה ושומרון. 
 

עיתונאים שהיו במטוס ראש הממשלה בדרכו חזרה מוושינגטון דיווחו ש"גורם מדיני ישראלי בכיר התייחס בעצמו לאפשרות שארה"ב תכיר בריבונות ישראל ביהודה ושומרון". הפרשנות של הגורם היא ש"ההכרה האמריקאית בריבונות בגולן קובעת עיקרון שלפיו ניתן להחזיק בשטח שנכבש ב'מלחמת מגן'". וכי: "אם ניצחנו במלחמת מגן צודקת - זה שלנו". מה שנשמע כמו הגונב מגנב פטור, או המכה מכה פטור. מכך, אגב, אנחנו מבינים שמאז מלחמת 67' אנחנו ב"מלחמת מגן" בגדה, ברצועה וברמה, או בקיצור - עוד ברווז בחירות בדרך לברווז הבא. 
 

ואם כבר בגולן עסקינן, אזי מי שסיפח אותו מעשית היה השמאל. באוגוסט 67' אישרה ממשלת לוי אשכול לחקלאי ההתיישבות העובדת לעבד את אדמות הגולן, ובהמשך עלו לשם חקלאי השמאל והשתלטו על מרבית האדמות. בגין אומנם החיל במחטף פרלמנטרי את החוק על הגולן, אבל לא כל מחטף חפוז מסתיים בהולדת תינוק חוקי. העולם לא קנה את התרגיל, וגם העם לא ממש הסתער מאז על הגולן, מעבר להתנפלות על אתר החרמון, ורק בימי שלג. כמעט 60 שנה אחרי יש ברמה כ־17 אלף יהודים וקצת יותר מ־ 17 אלף דרוזים. יגאל קיפניס, חקלאי, טייס וד"ר שעוסק בתולדות הרמה, אומר שתמיד משחקים במספרים לטובת היהודים. מה שחוזר ומזכיר לנו שאין שטות גמורה שעשה השמאל, שהימין לא ממשיך בה ומרע את המצב. 

 

קמפיין הביליארד
 

לא רק שטריק הגולן לא עבד כמצופה מבחינת נתניהו, הסתבר גם שמי שקובע את סדר היום של סוף עונת הבחירות הוא יחיא סנוואר. מכאן ואילך גאה ביב(י) שופכין שכולו גנץ. ה"חלש" התחלף ב"לא שפוי", וסיפור מבצעי מעבר לקווי האויב שממנו השתמע שנתניהו רצה להילחם בטרור וגנץ העדיף להילחם בנתניהו, והדרישה לפתוח את מסרוני הטלפון של גנץ הוצבה מול פרסום ההעדפות האשכנזיות של נבחרת הליכוד, מול תיק המניות והצוללות ושאר תעלולי כזב. בייחוד בימים האחרונים, כאשר מרחב הבדיקה יצטמצם ליום־יומיים. 
 

הטקטיקה היא הכפשות שקריות במגמה "לנצח" בצעד הראשון תוך פיזור ערפל עובדתי עם עזרה מעיתונאים שוטים או משוטים. אומנם כאשר הערפל מתפזר, מסתבר שמדובר בשקר, אבל בינתיים הבייס קנה, המהססים קימטו מצח, והכל עסוקים בשקר הבא. עד כה מפלגת כחול לבן לא נפגעה אנושות מהפרובוקציות הללו. הימין עדיין מוביל בסקרים, אבל עדיין לא השתחרר מתלותו במפלגות בוטיק מתנדנדות. 
 

בגדול, אסטרטגיית שאלות האמת של כל המפלגות, להוציא את מרצ, הערבים והחרדים, היא קמפיין כדור הביליארד. מכוונים לכדור השחור אבל מתכוונים לפגוע בלבן ולפעמים גם בירוק, ואם אפשר גם בכחול. הימין החדש מדבר אל החילונים והליברלים אבל יבצע מדיניות חשוכה (שמרנית ומסורתית הם מכנים אותה), ביטחונית, חינוכית ומשפטית. גם פייגלין רוצה חילונים ואפילו יותר ליברלים מאלו של בנט. הוא בעד הפרדת דת ממדינה, אבל המדינה שלו היא ארץ ישראל השלמה. יש ברשימתו ייצוג נשי, אבל כבוד בת מלך במטבח ובמיטה ולא במרחב הציבורי ובעיקר, ואחרי הבחירות הוא ייאבק על התוכנית להסרת אל־אקצא ובניית בית המקדש על חורבותיו. מלחמה עם כל העולם? הוא הרי מסטול גם בלי קנאביס. 
 

מכי כדורי הביליארד המסובבים מכולם הם מפלגות כחול לבן והליכוד. בכחול לבן מדברים על הסדר מדיני בעזה ובגדה, אבל מכוונים לכדור שיביא אותם לנקודת פתיחה למו"מ מעמדת כוח. בניגוד ל"עמדת הכוח" של גנץ ושות'. הליכוד ולווייניו מכוונים לכדור שאומר קודם גם אנחנו נכה, אבל המטרה היא להכניע אותם סופית ובעצם ננציח את המצב. חילוקי הדעות בין הכחולים לבנים לחבר'ה של ביבי נראים כפתיחה למו"מ על ממשלת אחדות, ועדיין גרסת הכדור המסובב של גנץ עדיפה בעיני על זו של נתניהו. 
 

כששאלו את נשיא ארה"ב תיאודור רוזוולט מדוע הוא תומך בעריץ מניקרגואה אנסטסיו סומוסה, השיב "הוא באמת בן זונה, אבל הוא בן הזונה שלנו". חס וחלילה מלקשור את גנץ לביטוי מסוג זה, אבל לגבי מי שמצביע מרצ, כמוני, העיקרון דומה, והתקוות הן שכדור הביליארד שלו יביא תוצאה טובה. אחר כך אלוהים קטן והכיסא גדול.