כל עוד השמאל הציוני לא ייגמל מהזיות השלום, לא יהיו כאן ממשלות טובות

זו ממשלה שתיסמך על 16 חברי כנסת חרדים, שרק יגדילו את המגזר הפריבילגי ויקרבו את היום שבו ישראלים רבים לא יסכימו לשאת יותר על כפיים את מי שלא משרתים ולא תורמים. אלא שהאנשים הטובים שהצביעו כחול לבן צריכים להאשים רק את עצמם. היה להם מצע אחד בלבד בבחירות האלו - רק לא ביבי. ומאחוריו מסתתרת האובססיה הפלסטינית, הזיות מסוכנות על הסכמי שלום עם אויב אכזר, שמחייבות הכרעה חדה בין השפויים לחולמים בהקיץ.    
 

כדי להסוות את העיוות הזה וכדי לשבור את היתרון המובהק של הימין בציבור, ניסה השמאל בכל מערכת בחירות בדור האחרון להתחפש למשהו אחר. מההתיימרות של יצחק רבין להיות שמיר ב' ב־1992, דרך הבטחות הכזב של אהוד ברק ב־1999, ועד ההצגה הנוכחית של "לא ימין ולא שמאל". בבסיסם של דברים נותר הבדל עקרוני אחד בין המחנות: עיוורון מדיני, חזיונות שלום והתכחשות ללב הארץ מול חיבור בל ינותק לחבלי יו"ש וריאליזם מדיני. זהו קו השבר הסמוי שלא עלה הפעם בגלוי על השולחן, אבל הוא מכריע הכל.
 

לבולמוס הפלסטיני נלווית זה שנים נכונות לחצות כל קו אדום. מהתרגיל המסריח של שמעון פרס ב־1990 ועד הקריאה של שלי יחימוביץ' לגנץ ביום שלישי, אחרי פרסום תוצאות המדגמים, לרוץ למפלגות הערביות כדי לנסות לאחוז בכל כוח בשלטון. עצם הנכונות להסתמך על מפלגות אנטי־ציוניות כדי לשלוט, כפי שעשה רבין בהסכמי אוסלו, היא חלק מאותו קו שבר. 
 

אלא שכל עוד השמאל הציוני לא ייגמל מהזיות השלום, לא יהיו לנו ממשלות טובות באמת. כי הממשלה הנוכחית, כמו רוב קודמותיה, היא ממשלת פשרה. חסרים בה אותם מנהיגים ומצביעים של כחול לבן, שהם חלק מיתרונות העם היושב בציון. לא מדובר רק ברמטכ"לים ובקצינים בכירים, אלא גם באנשי ספר וכלכלה, ובסתם ישראלים טובים שמעצבים יחדיו את הנס הציוני. משום מה אלו בוחרים שוב ושוב להתרכז במקסמי שווא מסוכנים ובוויכוחי סרק פנימיים, שמחייבים את החלק המוביל בעם להיאבק בהם ולגבור. 
 

במקום שהמובחרים בשני המחנות ישלבו ידיים ויתמקדו במה שאפשר לעשות בהסכמה, הם מדירים את עצמם מעיצוב החברה והמדינה. לו ניתן היה לכונן ממשלה מהליכוד ולווייניו האידיאולוגיים יחד עם כחול לבן, אפשר היה לתקן עיוותי יסוד בחברה ובכלכלה. להפסיק לממן את מי שאינו ציוני ולא נושא בנטל. להשתחרר מהלפיתה של הוועדים הגדולים ויתר סחטני הכלכלה. להקצות תקציבים משמעותיים למערכת הבריאות והתחבורה הציבורית. להוריד מסים ובמיוחד - לשפר את ההרמוניה בתוכנו. הרמוניה קריטית מול איומי הג'ונגל המזרח תיכוני. אבל גם הפעם השמאל הציוני לא החמיץ את האפשרות להחמיץ, ושוב נאלץ להסתפק במה שיש.

 

עם שוך ההנגאובר מחגיגות הניצחון, יצטרכו אנשי מפתח במפלגת השלטון לשאול את עצמם מה עכשיו. כי בעוד כמה חודשים יהיה להם ראש ממשלה שעסוק עד מעל הראש בהכנות לשימועים. יש להם חור ענק בתקציב שנובע מהכלכלה חסרת האחריות של משה כחלון. ומעל הכל, דונלד טראמפ יושב להם על הראש. וטראמפ עומד לפרסם בקרוב את התוכנית שלו. להציע הצעה מסוכנת, שככל הנראה ראש המפלגה שלהם לא יוכל לסרב לה.    
 

נתניהו ימשיך לתפקד איכשהו בתוך השימועים וההליכים המשפטיים, אם יהיו. אבל איך תשפיע המלחמה האישית של נתניהו על שיקולי ההנהגה שלו? האם יוכל וירצה להמשיך את המאבק המכונן של איילת שקד נגד הדיקטטורה של בג"ץ והפרקליטות? האם ממשלה בראשותו תוכל לנהל מאבק אמיתי נגד חמאס?  
 

עד כמה ראש ממשלה מוחלש כזה יוכל לשים אצבע בסכר שפרץ מנהיג "כולנו", כאשר נכנע להסתדרות של אבי ניסנקורן ורתם את קופת המדינה לפנסיות של השוטרים, לעובדי חברת החשמל, להעלאות שכר של עובדי המדינה. ואיך יתמודד מול דרישות החרדים שהפכו לגוש ענק בקואליציה ושהתיאבון שלהם רק יגדל.
 

והכי מדאיג - טראמפ. אין ספק שראש הממשלה יודע מהם פרטי הפצצה שעומד נשיא ארה"ב להטיל. לכן גם בימי הלחץ האחרונים של הבחירות לא השמיע נתניהו הסתייגות מהקמת מדינה פלסטינית ולא הבטיח להרחיב את ההתיישבות בירושלים ויו"ש. ודווקא מתוך שברי ההצהרות של נתניהו בנוגע להחלת הריבונות על היישובים ביו"ש עולה דאגה גדולה במיוחד. כי על פי ההדלפות, תוכנית טראמפ משרטטת סוג של מדינה פלסטינית על 90% משטח יו"ש. ולכן ריבונות רק על איי יישובים בתוך אוקיינוס פלסטיני היא לא פחות מהתאבדות. 
 

תמיד אפשר לנסות לסמוך על הפלסטינים שיגידו לא. אבל גם בעניין הזה היו לנו הפתעות נוסח ערפאת בהסכמי אוסלו, שאמר כן ועשה ההפך. ובכלל, עצם ההסכמה והוויתור על זכותנו הם סכנה אדירה וכשל מוסרי.      
 

בין 35 חברי הכנסת של הליכוד ישנם אנשים רציניים ומוצקים אידיאולוגית, שמבינים היטב את גודל הסכנה. השאלה היא אם יהיה להם עמוד שדרה להתייצב ולהגיד - עד כאן. עד עכשיו הם סיפקו לנתניהו שקט תעשייתי מוחלט, אבל ביניהם היה מי שהוכיח בעבר שיש לו קווים אדומים. גם לשרון וגם לנתניהו היה מי ששם קו אדום, למשל החברים שכונו כוח 17 בקדנציה הראשונה של נתניהו. נדמה שלאלו צפויה עבודה גדולה וחשובה במיוחד.

 
 

בין שלל הטעויות של מערכת הבחירות מזדקרות שתיים כואבות במיוחד. האחת היא טעותם של המצביעים האידיאולוגיים בשני הגושים. מי שחושבים מרצ אבל הצביעו גנץ ושות' כדי להפיל את ביבי בכל מחיר. ומנגד, אנשי ימין מובהקים שהאידיאולוגיה בוערת בדמם אבל הצביעו נתניהו. בשני הצדדים טעו לחשוב שכוח למפלגה הגדולה יכריע את הכף ומכרו את מצפונם. בשמאל אין לכך משמעות מעשית, כי כך או כך הם היו נותרים באופוזיציה. אבל בימין, הותרת בנט ושקד בחוץ או אפילו הכנסתם ללא כוח ממשי, ויצירת ליכוד ענק על חשבון גוש אידיאולוגי מכריע, עלולות להתברר כטעות פטאלית. 
 

נתניהו, ברוב כישרונו, הצליח למכור להם שגנץ/לפיד יהיו ראשי ממשלה אם הליכוד לא יהיה המפלגה המובילה. אך אין לכך שחר, הגוש קובע. אבל עכשיו מי שיקבע הוא נתניהו, שקיבל חיזוק אדיר לדרכו, שאינה בהכרח דרכם של מצביעיו האידיאולוגיים. 
 

הטעות הכואבת השנייה היא כמובן זו של בנט ושקד. שני שרים מצטיינים שביצעו מהפכות בקדנציה האחרונה, במיוחד שקד, מי שהסתחררו מהתשבחות והלכו להרפתקה מסוכנת. אבל מעבר להימור של הקמת מפלגה חדשה, הם ניהלו מסע בחירות כושל. כזה שמחייב לשלוח את הקמפיינרים שלהם להסבה מקצועית, ואותם לקורס בחירת יועצים. במקום להתמקד מהרגע הראשון במצביעי הליכוד, הם זגזגו בין מצביעי כחול לבן לאלו של הבית היהודי. לא ממוקדים, מתוחכמים מדי ובמיוחד לא אפקטיביים. איזו החמצה.