ניצחונו החמישי, והרביעי ברציפות, של בנימין נתניהו הינו ללא ספק המרשים מכולם, הן בגין מספר המושבים בכנסת ועוד יותר מכך בשל קואליציית הכוחות חסרי המעצורים ואפופי השקרים שעמדו מולו.
בפעם הראשונה מקום המדינה התייצבו למעשה היועץ המשפטי ופרקליט המדינה בראש מטה הבחירות של שלוש מפלגות השמאל הקיצוני - כחול לבן, העבודה ומרצ (הראשונה כפרה בעזות מצחה בהיותה מפלגת שמאל). הם עשו זאת באמצעות "כתב חשדות" מופרך על פניו. בפעם הראשונה במדינה דמוקרטית כלשהי יחסי תן וקח בין פוליטיקה ותקשורת הוגדרו כשוחד. אם לא די בכך, כי אז, בכוונת מכוון, כתב החשדות פורסם שישה שבועות לפני הבחירות, וזאת אך ורק כדי להנחית מכה ניצחת על הליכוד בראשות נתניהו.
אולם הצמד־חמד של ראשי התביעה הכללית לא הסתפק בכך. הם הצטרפו לדיוני ועדת הבחירות במטרה להביא לפסילתו של ד"ר מיכאל בן ארי מלרוץ ברשימת איחוד מפלגות הימין, וזאת בידיעה כי יהיה בכך כדי לפגוע במספר המצביעים עבורה - כפי שגם היה בפועל - ובכך גם לפגוע בגוש המפלגות הלאומיות התומכות בנתניהו.
כאשר נכשל ניסיון היועמ"ש בפני ועדת הבחירות, לא היסס הוא לעתור נגד ההחלטה לבית המשפט העליון. עד כמה ציני ופוליטי היה מהלך זה ניתן ללמוד ממהלך מקביל שנקט היועמ"ש, קרי, התנגדות לפסילתו של מועמד חד"ש, עופר כסיף - השטוף בשנאת עמו, ארצו ומולדתו, וקורא בגלוי לחיסולה של ישראל כמדינה יהודית, לרבות ביטול חוק השבות, ההמנון והדגל, והכנסת מיליוני ערבים לתוך ישראל. אם לא די בכך, התנגד היועמ"ש גם לפסילת מועמדותה של בל"ד, שהינה זרוע פוליטית של הטרור הערבי בכנסת. כל משקיף אובייקטיבי מהצד חייב יהיה להגיע למסקנה כי שני צעדים אלה נעשו כדי לסכל פגיעה אלקטורלית בגוש החוסם, שמפלגות השמאל הקיצוני ובעלי בריתם הערבים שאפו להקים כדי למנוע כל ניסיון של נתניהו להרכיב ממשלה.
התקשורת, במיוחד האלקטרונית, הינה בשר מבשרו של השמאל הקיצוני זה עידן ועידנים. לפיכך, בכל מערכת בחירות היא מטילה את כל כובד משקלה לטובת השמאל כולו ובמיוחד לטובת "התקווה הלבנה" העומדת בראש המחנה. אולם דומה כי הפעם עוצמתה ומינונה של ההתגייסות שברו את כל שיאי העבר. החל ממוקדם בבוקר ועד עמוק אל תוך הלילה נחשף ציבור המצביעים לתעמולה תקשורתית, בוטה, שקרית ומגויסת כדי להבטיח את תבוסתו של נתניהו.
את מסע התעמולה הפרוע והכוזב הובילו שלושה מהבולטים שבנתניהופוביומטים, בן כספית, אמנון אברמוביץ' ורביב דרוקר. תחילה הייתה כותרתו "נתניהו הרוויח 16 מיליון שקל מעסקת הצוללות", אך כאשר התפוגגה עלילה זו, הופנה מסע ההשמצות לעבר "ההנחה" שקיבל כביכול ראש הממשלה כשרכש מניות של חברה גרמנית, נטולת כל קשר למחלקה הימית של יצרנית הצוללות טיסנקרופ, שאותן מכר ברווח של 3.4 מיליון דולר. את כל זאת עוללו הנתניהופוביומטים בגין תסכולם כי רב, עקב החלטת היועמ"ש שלא לפתוח בחקירה נגד נתניהו בכל הנוגע לפרשת הצוללות. היה זה דרוקר, שהעליל מלכתחילה על נתניהו כי עסקת הצוללות באה לעולם אך ורק כדי שבן דודו, עו"ד דוד שמרון, יקבל עבור שירותיו במסגרת העסקה שכר טרחה שמן, "קופון", שיחולק בין השניים.
במקביל, מאז המלצת המשטרה להעמידו לדין באישומים אחרים, הוצג נתניהו מדי כמעט יום ביומו כעבריין סדרתי הנוטל שוב ושוב שוחד, הכל כדי להשחיר את דמותו ולהופכו לבלתי בחיר לחלוטין.
מגדל הרמייה
לעומת זאת, שלושת הרמטכ"לים שחברו למיזם פוליטי שמטרתו להביא דווקא את הפחות ראוי מביניהם - הרמטכ"ל במיל' בני גנץ, אל כס ראשות הממשלה - זכו לגיבוי מלא. גנץ זכה לאתרוג במרבית כלי התקשורת, חרף היעדר כל ניסיון פוליטי קודם וחרף היותו מפקד בכיר שנכשל בכל תפקיד ששירת בו מאז שהיה תת־אלוף, לרבות ובמיוחד כרמטכ"ל שהוביל את צוק איתן.
בשבוע שלפני הבחירות הגדיל לעשות "ידיעות אחרונות" ויצא בכתבה היסטרית שלפיה הליכוד מפעיל, באמצעות רשת רבת־היקף ובעלות של מיליוני שקלים, אלפי "בוטים". בתוך שעות ספורות קרס לחלוטין מגדל רמייה זה, וה"בוטים" התגלו כאנשים חיים. התרחיש לא הוביל להתנצלות, אלא דווקא למהלך מגוחך של יו"ר ועדת הבחירות, השופט חנן מלצר, שפתח בחקירה נגדית מלחיצה של יהודי חרדי הלומד בכולל, בחשד שלפיו הוא זה שעומד בראש הרשת הבלתי קיימת, והכל בשידור חי.
גם תרבות הסקר־שקר הופעלה במלוא עוצמתה. כמויות אינסופיות של סקרים שבינם לבין התוצאות לא היה ולא כלום. במשך שלושה חודשים ומעלה לא היה ולו סקר אחד שבו קיבל הליכוד יותר מ־31 מושבים, וגם כאלה שדיווחו על מספר זה ניתן היה לסופרם על אצבעות יד אחת והם נבלעו לגמרי בגל הסקרים הכוזבים שהראו על ניצחון סוחף לכחול לבן. בדיעבד, אין כל ספק כי התייצבות הממסד המשפטי נגד נתניהו במערכת הבחירות, כמו גם ההתנכלות חסרת המעצורים של התקשורת כלפיו, פעלו כבומרנג ורק העצימו את התמיכה הציבורית בו, שבאה לידי ביטוי ביום הבוחר.
אל מול כל אלה נחל נתניהו ניצחון ענק שהפתיע את כל הפרשנים־תועמלנים, שנפלו קורבן לשקרים של עצמם. ניצחונו של נתניהו הינו מזהיר במיוחד, הואיל ובמערכת בחירות זו הוא עצמו שימש כיו"ר מטה הבחירות, קבע כל צעד וכל מהלך משמעותי ואת תזמונו, לרבות ובמיוחד מסע ה"געוואלד" ובליץ הראיונות התקשורתי של הימים האחרונים, שהיו גורם מכריע בניצחונו הסוחף.
בכך הוכיח נתניהו שוב כי אין שני לו במקומותינו, הן כבעל חושים פוליטיים מחודדים, כמוביל מסע בחירות, הן כמי שיודע בדיוק אילו מסרים יש להפיץ בציבור ומתי והן כנואם בחסד. כל זאת בנוסף לתפקודו בזירות הבינלאומיות, לרבות שדרוג מעמדה המדיני של ישראל באמצעות מערכות יחסים יוצאות דופן וייחודיות, הן עם טראמפ והן עם פוטין.
לא בכדי בעוד כשלושה חודשים יכהן נתניהו כראש ממשלה זמן רב יותר מאשר דוד בן־גוריון. בהערת אגב, בן־גוריון נבחר שוב ושוב - חמש פעמים, כמו נתניהו - כאשר לרשותו מנגנוני שלטון רבי־עוצמה, שהפכו בזמנו את 85% מאזרחי המדינה לתלויים לחלוטין בשלטון, הן בבריאותם והן בפרנסתם, מנגנוני שליטה ששלטון הליכוד העביר מהעולם.
אולם, וזה העיקר, ניצחונו הסוחף של נתניהו, כשהוא מגדיל את התמיכה בו ב–20%, וזאת חרף הפאשקעוויל בדמות כתב החשדות, פירושו הבעת אי־אמון גורפת בממסד המשפטי, הנוקט נגדו למעשה בפוטש פוליטי במסווה משפטי במטרה להדיחו מהשלטון. כל זאת תוך מודעות מלאה - שהוכחה סופית השבוע - כי לא ניתן בשום פנים לעשות כן בקלפי, עקב התמיכה הרבה של המוני בית ישראל, בו ובמדיניותו. לפיכך, צו השעה הוא למנוע את מזימת הממסד המשפטי ולגזול מאיתנו את נתניהו כראש ממשלה, שזה עתה נבחר על ידי קרוב ל־1.2 מיליון קולות לכהונה נוספת של ארבע שנים, ועוד ידו נטויה.
הכלי היעיל ביותר לעשות כן הינו באמצעות חוק החסינות. יש כיום רוב ברור בכנסת שנבחרה זה עתה כדי לסכל את מזימת הפוטש הפוליטי במסווה משפטי. בדיוק לשם כך נוצר כלי החסינות של חברי הכנסת, קל וחומר באשר לחובה לעשות שימוש בכלי זה, כאשר קורבן הפוטש הוא ראש הממשלה.