כל התרחשות ארעית יכולה להפוך למאורע מכונן, כזה שייחקק לתמיד כמו כיתוב על מצבות שהולכות ונצברות במאגר הזיכרון הרגשי או השכלי. אף פעם אי אפשר לצפות מראש מתי זה יקרה. השבוע זה קרה לי בבית הספר שבו לומדים ילדיי. האחד תלמיד כיתה ח’, השני מסיים י"ב. פעם קראו לזה אסיפת הורים. היום אנחנו כבר לא בדיוק נאספים, אלא נכנסים בזה אחר זה לפגוש את המחנכת או את המחנך, לשמוע על הילדים שלנו דרך זווית ראותם של המורים שלהם, שאגרו אוסף שעות מרשים במחיצתם. אני לא מדברת רק על הכמות של השעות, אלא גם על האיכות.
בעוד שעם האחד יש לנו עוד כמה שנים טובות של ימי הורים, כמו שקוראים לזה היום, עם השני, הלמה בי ההבנה, זו הפעם האחרונה במסגרת בית הספר. הפעמים הבאות שבהן ניקרא להתייצב יהיו בסיום הטירונות או בסיומם של קורסים בצבא – אם יהיו.
זה משונה מאוד. רק לפני דקה וחצי סיימתי את הטירונות שלי בצבא. רק לפני רגע רקעתי רגליים מול המפקדת שלי בניסיון להבין איך ייתכן שהילדה הזו היא המפקדת שלי. מה לי, אם כל התנגדות למעמדות, ולשרשרת פיקוד בעולם הזה בכלל?
רציתי לחבק אותו ולשמוח איתו בזה שהנה, זו הפעם האחרונה שמישהו יחלק לו ציונים, אבל זה הרי שקר מוחלט. כל מה שאני רוצה, אף על פי שהאפרוח הזה כבר מזמן הפך לתרנגול קרבות שמיתמר ראש וחצי מעליי, זה לחבק אותו בתוך מנשא קטן ולא לתת לו ללכת. מי ידאג לו יותר ממני ומאבא שלו? המפקדת או המפקד בצבא, שיגידו לו שמעכשיו הם האמא והאבא שלו, עד לבואם של חדשים? מש"קית ת"ש? האם תפקידי בעולם הזה, בכל הנוגע לייצוגו מול מערכות, תם? האם באמת תם הטקס?
חיילים בבקו"ם. צילום: אלי דסה
אני זוכרת את תחושת היתמות האיומה שהכתה בי בצבא בפעם הראשונה. קשה למנות חורפים מושלגים באזור ג’וליס, בסיס הטירוניות עטור האוהלים הרעועים. למרות זאת, בחלקי נפל המזל להתגייס בדיוק בחורף הקשה ההוא. אני זוכרת את הרגע בו הבנתי שלא רק תינוקות צריכים את שמיכי שלהם. גם אני צריכה איזו שמיכי. מה לי ולכל אלה ששוכבות מצונפות לידי בתוך שק השינה המסריח שלהן? היה קר. קר מאוד. התכרבלתי בתוך השק הצבאי ודמיינתי איך אני מביסה את הסקביאס. עצמתי עיניים חזק חזק.
בחלומי קפאו לי האוזניים והקרחון הלך וכבש את אזור האונות במוח הסובל. פקחתי את העיניים. הקרח, כלומר השלג, עדיין היה שם. ברגע הזה הבנתי שאני לבד. אין לי עם מי לדבר פרט לעצמי. “אמאאאא, אבבבבא”, ייללתי חרישית, שלא ישמעו. אני, שהיה לה במי למרוד כל החיים, מנוטרלת. החירות היחידה שלי הייתה המרד, והנה, גם היא זולגת לי מבין האצבעות. אז חמקתי אל מחוץ לאוהל, השתחלתי למקלחות הבנים כי רק שם היו מים חמים, והפשרתי. הקולות של ההורים שלי, רבי התושייה, הדהדו במוח האחורי.
הפעם השנייה הייתה באוניברסיטה. הבטתי סביבי בפורום הענק באוניברסיטה העברית שיושבת במבצר על פסגת הר הצופים. פתאום הבנתי את מה שכתב רומן גארי ב"כל החיים לפניו": "לחיים אין ריח". הרי אם אעלם, מי ישים לב? מי יבחין בהיעדרי? מי יתקשר אל הורי לדווח להם על כך שאני אינני? אחר כך חזרתי לדירה השכורה החדשה שלי ברחוב בן מימון, למיטה שלא הייתה שלי, לארון שהיה בו ריח של נפתלין – בטח לא שלי.
ואז, עוד בימים שהייתה מזכירה אלקטרונית, לחצתי על כפתור "הפעל". אמא ואבא שלי צהלו מעבר לקו. הם הזכירו לי שהם כאן, בדיוק כמו בימים שהמפקדת הודיעה שהיא האמא החדשה; בדיוק כמו שקרה כשיועץ הקורסים היה האדם לתלות בו תקוות שיסדר לי את המהומה הזו, שנקראת חיי. הצהלות שלהם הזכירו לי שלחיים יש ריח. היום אני יודעת שיש להם ריח של הילדים שלי ושל שאר אהוביי. כל עוד אני כאן, אהיה בשבילם; וגם כשכבר לא, אשאר איתם, או לפחות אבליח מעת לעת, עם קול צהלה.
