מישהו אמר לי פעם שצרות הן עניין יחסי. שאי אפשר למדוד אותן ובוודאי לא לשפוט עשירים שמתלוננים על צרותיהם ולהעמידן כנגד צרות של עניים. מכיוון שאם תשאל מי סובל יותר, כל אחד יגיד שהוא המסכן. גם מי שיש לו 3 מיליארד דולר בבנק, ברגע שהוא מכונס בתוך הכביסה המלוכלכת שלו הוא יחשוב על עצמו כעל האדם האומלל ביותר בעולם.
צרות הן עניין יחסי בחיים, וכמו בכל דבר יחסי אנשים נוטים לדרג את מדד אי־שביעות רצונם מהחיים לפי מה שהם מכירים, לפי איך שגדלו ותמיד ביחס לאחרים. אף על פי שכולנו יודעים שהדשא של השכן ירוק יותר רק בקלישאה, אנחנו עדיין פוזלים הצדה כדי לראות למה הוא ולא אני, איפה היא ואיפה אני, "מי עקף את מי", ומי סובל יותר. נאום החמוצים ולא בגרסת בנימין נתניהו.
בזמן האחרון דרגת החמיצות של כמה אנשים שנעים סביבי במעגלים שונים מתחילה להיראות כמו מדף קופסאות שימורים בסופר. חלקם בחומץ, חלקם במלח וחלקם בתוספת של פלפל חריף בפנים. ואם תיתן בהם ביס, כלומר תשאל מה שלומם, הם יעשו פרצוף. למה? כי סתם חמוץ. פעם כשהייתי צעירה יותר ועוד הייתה לי סבלנות בסיסית למין האנושי, הייתי טורחת, בפרט אם אותו אדם הוא סוג של חבר, לשאול על מה ולמה החמיצות, ואפילו לנסות לעזור ברמת העידוד, אם לא ברמה הפרקטית.
אבל גיליתי שחמוצים מהזן האנושי, בניגוד לאלה שבקופסאות השימורים שממש רוצים לממש את ייעודם בתוך חצי פיתה עם חומוס במסיבות כיתה של ימי שישי, ממש לא רוצים שמישהו יעזור להם או יעודד אותם. להפך, הם רק מחפשים את הפראייר התורן שיטה להם אוזן קשבת ושבו יוכלו להטיח את צרותיהם, וכל עצה שתנסי לתת להם לא רק שתיתקל בהתנגדות ובאמירות כמו "זה בחיים לא יעזור", אלא גם גם תיענה בתגובות בסגנון, "אולי די לנסות להגיב כל הזמן". אז רגע, בשביל מה אני פה, חבוב? זה לא מופע יחיד, ואני לא זוכרת שביקשתי הזמנה חינמית לשורה הראשונה באמצע.
היה רגע בחודשים האחרונים שבו הבנתי שאני רוטב נוזלי נוח, שחמוצים מהמין האנושי מרגישים שלטבול בו זה כמו לשחות בבריכה במכון כושר בשעה שבע בערב, כשכולם תופסים את המסלול הימני ומעיפים סטירות תוך כדי חתירה לכל עבר בלי להתחשב.
###
רצה הגורל, ועל אף חוסר סבלנותי הבסיסית ניחנתי ביכולת הקשבה והכלה גדולה יחסית לבן אנוש שיש לו הפרעות קשב וריכוז. אני אוהבת בני אדם, הם מעניינים אותי, וככותבת אני תמיד מטה אוזן אחת למעלה, כמו כלבלב שמנסה להקשיב אם הבעלים שלו פותח את המקרר, ולו כדי לבדוק שאני לא מפספסת בדל של סיפור טוב.
אז היו כמה חמוצים שעברו בחיי וקלטו את כישרון ההקשבה המולד שלי, והחליטו להתיישב אצלי בהודעות מהרגע שהם פוקחים את העיניים. הם תמיד פותחים ב"אל תשאלי מה קרה". נו, כמה מפתיע. או "תקשיבי מה שוב קרה לי" ו"מה יהיה עם היום החרא הזה". לא שאני מזלזלת "ביום הזה" באופן ספציפי, אלוהים יודע שגם אני חוגגת לא מעט את ה"מה יהיה עם היום הזה". ועדיין, יש לי סוג של מערכת סינון אוטומטית שלא מוציאה פלט של כל דבר קט שעובר דרכה אל העולם. בשביל זה יש טוויטר.
עכשיו, אני יודעת בדיוק מה קורה, כל החברים שלי שקוראים את הטור הזה בטח נעלבים עד עמקי נשמתם, כי הם בטוחים שאני כותבת עליהם. אז לא, תירגעו, את רוב החמוצים כבר סיננתי מחיי.
לקראת האביב, העונה שבה מנקים אפילו את התריסים מהצד החיצוני שלהם, החלטתי שאני לא מבזבזת את זמני על צרות של אחרים (להוציא חברים בצרה, זה משהו אחר). אין לי כוח לשמוע כמה החיים שלכם גרועים, כי הם לא. אני מוכנה להתערב איתכם על הרבה מאוד כסף שברגע שתזנחו את ה"איזה באסה" הנוכחית של חייכם, תגלו שהיה לכם נפלא ועכשיו באמת נשארתם בלי כלום.
אני לא מאמינה שכדי להעריך משהו שיש בחיים צריך לאבד אותו, מספיק סוויץ' קטן במחשבה או מבט מסביב. כי בכל זאת, בתוך עמנו הרותח אנחנו חיים. אבל יש אנשים שאין דרך אחרת עבורם מלבד לאבד את הכל כדי להעריך את הימים שבהם הם מהלכים בריאים ושלמים על פני האדמה. אז לפני שאתם פותחים את היום הבא בתלונה סתמית שאינה עוברת דרך מערכת האנטי־וירוס האישית שלכם, תעצרו רגע ותגידו תודה שלא קרה משהו הרבה יותר גרוע.