סדר הפסח היהודי שרובנו נחגוג הערב (מעל 98% מהישראלים, כפי שעלה בסקר של גיאוקרטוגרפיה) מתנהל בפרדוקס משונה: אפשר היה לצפות שבני חורין יחגגו את חג החירות בחופש. אני מדמיינת מסורת של מסיבות טבע משוחררות שבהן יוצאים אל הטבע, רוקדים, אוכלים ושותים כל מה שמתחשק. חירות של ממש. במקום זה כל המשפחה מתכנסת לערב שהוא ההפך מהשחרור: לילה של סדר.
כל הערב מוכתב לפי סדר: מה לעשות (קדש ורחץ וכו'), מה להגיד, מה לאכול, מה לשתות, ואפילו איך לשבת. ככה חוגגים בני חורין? האמת היא שזה בדיוק מה שקרה לעם ישראל כשיצא ממצרים - הוא יצא משעבוד רק כדי להשתעבד שוב לבורא בהר סיני. למה בעצם?
אולי מפני שהחירות המוחלטת בדרך כלל מביאה אותנו להשתעבדות עצמית. כשאנחנו עומדים מול אינסוף אפשרויות קל מאוד להשתעבד אליהן. בואו ניקח לדוגמה את ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות: ממלכת האינטרנט על הרשתות החברתיות, משחקי המחשב, הסרטונים, הסדרות ואתרי הקניות שבה. לכאורה באמת כל החופש מונח בכף היד. אבל כמה מאיתנו מרגישים שזה כלל לא חופש אלא שעבוד בכף היד? או שאולי יותר מדויק לשאול כמה מאיתנו מודים בהתמכרות הזאת? (כי ברור שכמעט כולנו מכורים ומשועבדים).
ישראלים מובילים בהרבה מאוד תחומים טכנולוגיים, וכן, גם בשימוש בטלפונים חכמים אנחנו בין המובילים בעולם. על פי אחד המחקרים, הישראלים נוגעים בטלפון בממוצע 40 פעם בשעה, אפילו בלי שהייתה לנו הודעה או התראה. כמובן שאנחנו נוגעים הרבה יותר פעמים כשיש התראות. על פי מחקר נוסף, אנחנו נוגעים כ־2,600 פעמים ביום בממוצע בטלפון. ומי מאיתנו לא מכיר את התחושה המלחיצה מעט כשהטלפון שובק חיים ליום־יומיים או נופל, לא עלינו, למים? אנו עלולים לסבול מהיעדר אוריינטציה ותחושת בדידות עלולה לתקוף אותנו. וכל זאת למה?
מפני שאנחנו משועבדים לאין ספור האפשרויות. משועבדים לאהבה הווירטואלית שנקבל ברשתות החברתיות. ללייקים, לשיתופים. משועבדים לזמינות ולהסחות הדעת בוואטסאפ. משועבדים לריגושים. מפני שזה נעים לנו, זה מעלה לנו את הדופמין בדם, החומר שאחראי על תחושת האושר בגוף. טוב לנו ככה.
אבל, אם זה כל כך טוב לנו, אם אנחנו כל כך נהנים מזה, למה אנחנו לא מאושרים יותר? למה איגוד הבריאות העולמי מדווח על עלייה של 18% בשיעור הסובלים מדיכאון בתוך עשר שנים? אולי התשובה היא מפני שאנחנו מתעסקים בעצמנו.
בגאווה (עשו לי לייקים), בתאווה (וואו, איזו תמונה מהממת השכנים העלו! אני חייבת גם לטוס לסקי עם כל המשפחה) ובכבוד (שימו לב איזו תמונה מחמיאה העליתי). וכבר נאמר בפרקי אבות שאלה שלושת הדברים המוציאים את האדם מן העולם. וכל זה גוזל מאיתנו כל כך הרבה זמן ותשומת לב. אנחנו כועסים על הילדים שהם כל כך הרבה זמן מול המסכים רק כשאנחנו מרימים בעצמנו את העיניים מהמסך כדי לראות את זה. הפסקנו לראות עיניים, הפסקנו לראות שמיים.
# # #
פעם אחת ביקר ר' נחמן בביתו של חסיד עני עם חסיד נוסף בשם חַייקְל. באותו ביקור הפציר חייקל בר' נחמן שיברך את העני בפרנסה. אמר ר' נחמן: "אני אין לי ברכת שפע לברך אותו, אך אם תרצה - ברך אותו אתה".
בירך אותו חייקל בשפע רב. לא עבר זמן רב עד שהפך אותו עני לעשיר גדול, אך מאז נעשה עשיר נמנע מלבקר אצל הרבי. התיירא שמא יתחיל הרבי או אחד מחסידיו לדבר איתו, ולא היה לו פנאי לכך, מפני שהיה טרוד בעסקיו.
פעם אחת, בזמן היריד בעיר ברסלב רץ אותו חסיד במהירות אל השוק כדי לקנות ולמכור ולעסוק במסחרו. חלונות ביתו של הרבי פנו אל הרחוב המוביל אל השוק. חשש החסיד כי יבחין בו הרבי, ובשל כך עבר בריצה את הרחוב. אך הרבי הבחין בו, דפק על החלון וקרא לו שייכנס. הצטער על כך החסיד ובעל כורחו נכנס אל הבית.
פתח הרבי בשאלה: "האם הסתכלת היום על השמיים?"
"לא", השיב החסיד.
ליווה אותו ר' נחמן אל החלון וביקש: "הבט בחלון ואמור לי מה אתה רואה".
הסתכל החסיד בחלון ואמר: "אני רואה עגלות וסוסים ואנשים רצים הנה והנה".
אמר לו ר' נחמן: "בעוד 50 שנה היריד יהיה אחר לגמרי. כל מה שאתה רואה כאן לא יהיה עוד. הסוסים יהיו אחרים, וכך גם העגלות והסחורות ובני האדם. וגם אני לא אהיה כאן, וכן אתה לא תהיה כפי שאתה כאן היום. ואני שואל אותך: מדוע אתה טרוד ובהול כל כך, שאפילו זמן להסתכל על השמיים אין לך?".
אז קרא הרבי לחייקל שהיה בחדר הסמוך ואמר לו: "ראה חייקל מה עשית בברכתך, אפילו זמן להסתכל על השמיים אין לו". (מתוך האתר "זושא - מגלים את הסיפור החסידי").
# # #
איך משתחררים מהשעבוד העצמי הנורא הזה? שתי השתעבדויות יכולות לסייע לכך: השבת והסולידריות.
לכאורה השבת היא רק מה אסור, הגבלת החירות. אבל האמת היא שהשבת היא הדרך שלנו לקרוע את הכבלים שכובלים אותנו. הדרך להרים עיניים, לפגוש בעיניים אחרות, להניח למרוץ, למסכים. לתת לתודעה לרחף קצת ובזכות זה גם לחלום. אדם צריך חלום. הרי החלק החשוב בשינה הוא שנת החלום, ה־REM. אדם שלאורך זמן יישן שינה שטחית ללא REM יסבול מעייפות קשה. לאורך זמן זה אפילו מסוכן. גם אדם שיחיה חיים שטחיים ללא חלום עלול לסבול לאורך זמן. אבל למי יש זמן לחלום כשהתודעה שלנו תפוסה כל הזמן? בשבת אפשר לחזור לחלום. שעבוד שהוא חירות.
השעבוד השני הוא שעבוד לכלל, לסולידריות. סגן הדר גולדין ז"ל כתב משפט תמציתי ומרגש: "בחיים אתה יכול לבחור בין שתי דרכים: להתעסק בעצמך, או לבחור לעשות דברים גדולים". כשאדם מחליט לשעבד את עצמו למען מטרה גדולה שהיא לא טובתו האישית, ממילא יהיה פחות מקום להשתעבדות העצמית.
בכל דור ודור יש השתעבדות אחרת לכלל. בספר ישן של כתבי בן־גוריון (שמצאתי בניקיונות לפסח, ככה הייתי יעילה) מצוטטת "הגדת ימינו" שכתב בשדה בוקר ב־1955: "כל מי שלא אמר שלושה דברים אלה בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הם: ביטחון העם, יישוב השממה וקיבוץ גלויות".
מהי ההשתעבדות לכלל של הדור שלנו: צדק חברתי, יצירת תרבות גבוהה משלנו, חקלאות, אולי עדיין ביטחון וקיבוץ גלויות? יחליט כל אחד לעצמו".
ואם נחזור לפרדוקס של ליל הסדר כחגיגה של חירות, הרי שיש בו שתי ההשתעבדויות השבת והסולידריות. אפשר לבחור בהם רק מתוך חירות אמיתית: לעצור את מרוץ החיים, להתנתק מהמסכים וגם לצאת מעצמנו אל הסולידריות, אל המשפחה כולה ואל האורחים, "כָּל דִכְפִין - יֵיתֵי וְיֵיכֹל".
אנחנו נמצאים בחג עם חוקים וסדר, וזה כנראה מה שמוציא אותנו לחירות מהשעבוד לעידן ההיפר־דיגיטלי המנוכר. ועל זה אפשר לומר - דיינו.