1. "עבורכם זה מסחר בנשק, אך עבורנו זה נשק מוות". כך, בלי כחל ושרק של איפור דיפלומטי, אמר לי זורהב מנצאקאניאן, שר החוץ של ארמניה. הוא התכוון לאספקת הנשק השוטפת שזורמת על פי הדיווחים זה שנים מהתעשיות הביטחוניות של ישראל לשכנתו אזרבייג'ן. בין שתי המדינות מתקיים סכסוך גבולות שבמוקדו מחוז נגורנו קרבאך, שהוביל ברבע המאה האחרונה לקרבות רוויי דמים בין שתי המדינות. הנשק הישראלי מעצים את היכולות האזריות. נושא נוסף המעיב על היחסים הוא סירובן העיקש של ממשלות ישראל, לדורותיהן, להכיר בטבח שביצעו הטורקים בארמנים ולהגדירו "ג'נוסייד" - רצח עם.
במרחק לא רב מלשכתו בבניין המודרני של משרד החוץ בבירה ירוואן, שוכנת גבעה המשקיפה על העיר. במרכזה נמצא אתר הזיכרון למיליון וחצי הארמנים שמתו במהלך מלחמת העולם הראשונה. ממרכז הגבעה מתנשא מגדל חרוטי גבוה, ולצדו אנדרטה. היא מחופת גג, עשויה מבטון גס חשוף, במרכזה פתח לשמיים וברצפתה בוערת אש תמיד. האתר מזכיר במראהו את היכל הזיכרון של "יד ושם". הוא הוקם ב־1967, בתקופת המשטר הסובייטי, כעשור לאחר שנבנה בירושלים האתר המרכזי להנצחת ששת מיליון קורבנות השואה. באתר הארמני נטועה שדרת עצים, המזכירה את שדרת חסידי אומות העולם ב"יד ושם" - בהבדל אחד: ב"יד ושם" נוטעים את העצים בני משפחה של מי שהצילו יהודים. בארמניה העצים ניטעים בידי כל מנהיג ואורח חשוב המגיע לביקור רשמי.
ואם לא די בכך, יש עוד היבט המחבר את הזיכרון והטרגדיה של שתי המדינות. בהיסטוריוגרפיה היהודית־ישראלית יש מקום של כבוד והערכה ל"נוקמים". חבורות פרטיזנים, ניצולי שואה וחיילים ארצישראליים בבריגדה היהודית שלחמה במלחמת העולם השנייה, שבסיומה התארגנו ספונטנית והרגו גרמנים, ותכננו, ביוזמת המשורר אבא קובנר, להרעיל מקורות מים ומאפיות בגרמניה.
הארמנים עשו זאת כ־20 שנה קודם לכן. בסיום מלחמת העולם הראשונה ולאחר מהפכת אוקטובר והקמת ברית המועצות, הכריזה ארמניה על הקמת הרפובליקה הראשונה שלה. היא התקיימה פחות משלוש שנים, עד שהצבא האדום הגיע אליה, כבש אותה והפכה לרפובליקה סובייטית. בתקופת העצמאות הקצרה הוקמו חבורות נוקמים ומתנקשים שיצאו למסע ציד חובק עולם נגד רוצחי עמם.
על הכוונת שלהם היו שרים וקצינים בכירים של האימפריה העותמאנית, רובם חברי "הטורקים הצעירים" - ההוגים, היוזמים והמבצעים של ההחלטה לחסל באופן שיטתי את הארמנים שחיו ביניהם - בגירוש למדבר הסורי, במחלות, ברעב וברצח. הם הועמדו לדין, אך בית הדין הצבאי המיוחד שהוקם בטורקיה זיכה ושחרר אותם. הם נמלטו מהמדינה וחיו בזהויות בדויות באירופה ובאסיה. מבצע "נמזיס" (נקם) יצא לדרך.
תוך שלוש שנים, בין 1920 ל־1922, חיסלו מתנקשים ארמנים בברלין, רומא, קונסטנטינופול, טביליסי ודושנבה שמונה טורקים בכירים. עמם נמנו שר המלחמה איסמעיל אנוואר, שר הפנים מחמד טלאת, ושר הימייה ומושל סוריה אחמט ג'מאל, שזכו לכינוי "שלושת הפאשות", ששלטו בפועל באימפריה והיו אחראים לטבח.
בשבוע הבא, ב־24 באפריל, יציין העולם את יום השנה ה־104 לשואת הארמנים. למרבה הצער, גם הפעם ישראל לא תצא בהודעה שמכירה בה. על פניו אפשר היה לטעון כי ישראל מבקשת ליצור לעצמה מונופול על המושג "שואה", ולכן מסרבת להכיר במעשי ג'נוסייד של עמים אחרים. אך זה לא המקרה. רק בתחילת החודש ציין העולם 25 שנים לרצח העם ברואנדה. זמן קצר קודם לכן נחנכה בבירה קיגאלי שגרירות ישראל. השגריר החדש רון אדם נשא נאום נרגש, שבו דיבר גבוהה־גבוהה על מוסר ואנושיות ומחויבות לזיכרון ההיסטורי.
בישראל זהו זיכרון סלקטיבי, פגום מוסרית ומוטה אינטרסים ציניים. ישראל מכירה ברצח העם ברואנדה אך לא בארמניה. הסיבה לכך היא נשק. במשך עשרות שנים הייתה טורקיה בת ברית מודיעינית וצבאית ושוק ליצוא נשק ישראלי במיליארדי דולרים. כל מדינה שהכירה בכך שהארמנים היו קורבנות רצח עם, זכתה לשבט לשונה של אנקרה. לא שמעבר לרטוריקה אותן מדינות ניזוקו. אך בכל זאת, התעשיות הביטחוניות, צה"ל והמוסד בלמו כל ניסיון מדיני ופרלמנטרי לצדק היסטורי ועמדה מוסרית.
ואף שטורקיה אינה שותף אסטרטגי כבר לפחות כעשור, וראש הממשלה בנימין נתניהו מחליף מהלומות מילוליות עם רג'פ טאיפ ארדואן, ישראל ממשיכה בסירובה להכיר בג'נוסייד. רק הסיבה או התירוץ השתנו.
הטיעון הפעם הוא אזרבייג'ן. לפי הנשיא האזרי אילהם אלייב, ישראל סיפקה לארצו בשנים האחרונות נשק בכ־5 מיליארד דולר. לפי פרסומים זרים, אזרבייג'ן היא גם מקפצה המסייעת למודיעין ולחיל האוויר הישראלי לפעול נגד איראן. ועל אף זאת, כפי שאמר שר החוץ מנצאקאניאן, ארמניה מוכנה לשדרג את היחסים עם ישראל. "אנחנו מעוניינים לשפר את היחסים בין המדינות", הדגיש, "יש הרבה מן המשותף בהיסטוריה שלנו. אנו שני עמים קטנים, מוקפים אויבים, שעברו טרגדיות, אך הפוטנציאל של האומות שלנו עצום". לדבריו, "אין שום סיבה שהקשר יהיה על חשבון היחסים של המדינות שלנו עם האחרות", כשכוונתו לקשרי ישראל־אזרבייג'ן ויחסיה של ארצו עם איראן, שעמה היא חולקת גבול משותף שאורכו כ־40 קילומטרים.
לארמניה אין מוצא לים והיא גובלת בארבע מדינות. שתיים מהן - טורקיה ואזרבייג'ן - מטילות עליה מצור. הסחר שלה עם העולם מתועל בעיקר דרך גיאורגיה, ובמידה פחותה דרך איראן. לדברי שר החוץ, "אנו מעוניינים לשתף פעולה בתחום הסחר, החקלאות, ההייטק ועוד, וכל זאת בלי שזה יבוא על חשבון אינטרסים וקשרים אחרים".
ארמניה, עם אוכלוסייה של כשלושה מיליון איש ופזורה של שישה מיליון נוספים, שמטפחת חינוך וחתירה למצוינות בשחמט ומדעים, מבינה שבהיותה מדינה קטנה היא אינה יכולה להניח להיסטוריה ולגאווה לעצב את עתידה. יש למנהיגיה, למרות משקעי העבר, רצון עז לשפר את היחסים עם ישראל. בכוונתה לפתוח השנה שגרירות בתל אביב ומרכז תרבות בירושלים, והיא אישרה בשמחה לחברת ישראייר לפתוח בקרוב קו שבועי בין תל אביב לירוואן. כל מה שנותר עתה הוא שהמוסד ומערכת הביטחון, עם עולמם המוסרי הצר, לא יטרפדו זאת שוב.
2 זה כשנה תקועות בארמניה 18 משפחות יהודיות שרוצות לעלות לישראל, אבל בגלל סחבת ובירוקרטיה מצד ארגון נתיב בקשתן מתעכבת ועד כה אף לא נבחנה. כדי לקדם את עלייתן הן צריכות לעבור ראיון אישי אצל נציג נתיב, שאמור לבדוק את זכאותן.
הנציג האזורי של נתיב, שאחראי על ארמניה, ישב במינסק, בירת בלארוס. למרות פניות חוזרות ונשנות אליו ואל מטה הארגון בתל אביב, לא טרח להגיע לארמניה. בינתיים הוא סיים את תפקידו ובארמניה ממשיכים לחכות להגעתו של נציג חדש למינסק, בתקווה שיטרח לבקר במדינה. "אין לנו עם מי לדבר", אמרה לי ראש הקהילה רימה וארז'פאטיאן, "שוחחתי גם עם מנכ"לית נתיב נטע בריסקין פלג שהבטיחה לטפל בנושא, אך עדיין שום דבר לא קרה".
בארמניה חיים 700 יהודים, רובם מרוכזים בירוואן. יש גם קהילה קטנה בעיר ואנדזור. זו קהילה שמתגאה בעברה העתיק והמפואר. ישנן עדויות היסטוריות לישיבת יהודים באזור ארמניה מאות שנים לפני הספירה. הם הגיעו לשם לאחר גלות בבל או עם חורבן הבית הראשון. לפי עדויות נוספות, יהודים המשיכו להגיע לממלכת ארמניה, בעבר אימפריה שחלשה על שטחים רבים, במהלך המאה הראשונה לפני הספירה. זה קרה בעקבות פלישתו של המלך טיגראנס הראשון לארץ ישראל בתקופת שלטונה של שלומציון המלכה מבית החשמונאים (בשנים 67־76 לפני הספירה). מסע המלחמה נקטע כאשר לגיונות רומיים פלשו לממלכתו והוא שב למולדתו עם שבויים יהודים. יהודים המשיכו לחיות בארמניה גם כאשר הייתה חלק מהאימפריה הפרסית ואחר כך בתקופת האימפריה העותמאנית.
ב־1828, לאחר סיפוחה לשלטון הצאר הרוסי, התיישבו בארמניה יהודים גיאורגיים ואשכנזים שהגיעו מרחבי האימפריה הרוסית. עם נפילת ברית המועצות בתחילת שנות ה־90 חיו בה כ־3,000 יהודים, שרובם היגרו ממנה. מיעוטם הגיע גם לישראל. כשסופחה ארמניה לאימפריה הצארית, התיישבו בה קבוצה של סובוטניקים, איכרים רוסים שומרי שבת, שהתגיירו והוגלו ליישובי הספר שלה. כמה עשרות משפחות של סובוטניקים הגיעו במאה ה־19 למושבות בגליל שהקים הברון דה רוטשילד. עד היום יש בעיר סוואן קהילה קטנה של שבע משפחות של סובוטניקים, רובם מבוגרים. לפני כמה שנים גם הם ביקשו לעלות לישראל, אך בשל החשש מפני תגובת הרבנות הראשית, שאינה מכירה ביהדותם, בקשתם כלל לא נשקלה.
בתגובה לטענות כלפי נתיב מצד ראש הקהילה בארמניה אמרה מנכ"לית נתיב: "נתיב שולח קונסול נייד לארמניה אחת לעשרה חודשים. קונסול נייד מיועד לצאת במאי ולטפל ב־12 המשפחות הממתינות. נטפל בפונים במקצועיות ובמסירות".
נתיב, פעם ארגון מפואר שמנה מאות עובדים, הוא כיום צל חיוור של עברו המעסיק עשרות בודדות. הוא נוסד ב־1953 עם פירוק המוסד לעלייה ב' ובראשו הועמד שאול אביגור, שהיה גיסו של ראש הממשלה משה שרת וראש המוסד לעלייה ב'. עם הקמתו נקבעה חלוקת סמכויות בינו לבין המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים. על יחידת "ביצור" במוסד הוטלה האחריות לארגן עליית יהודים ממדינות ערביות ומוסלמיות, ולסייע בהגנה על ביטחונן של קהילות יהודיות ברחבי העולם.
נתיב, ששמו הנוסף היה "לשכת הקשר" ופעל במשרד ראש הממשלה, מונה לאחראי על הקשר עם יהודי ברית המועצות וגרורותיה בגוש המזרחי. עד לשנות ה־90 הוא היה חלק מקהילת המודיעין, ונציגיו עסקו גם באיסוף מידע. בשנות ה־50 וה־60 כמה מהם שפעלו בכיסוי דיפלומטי בברית המועצות נחשפו וגורשו.
בשנות ה־90 הוצא נתיב מקהילת המודיעין והפך ליחידה קטנה שעיקר תפקידה לבדוק את זכאותם לעלייה של יהודי מזרח אירופה וחבר המדינות ולנפק אשרות. במילים אחרות, נציגי נתיב הם קונסולים לעלייה, תפקיד מיותר שיכולים לעשותו הקונסולים של משרד החוץ ברחבי העולם.
ואכן, כמה ועדות שהוקמו מאז שנות ה־90 שקלו לסגור את נתיב, אך תמיד ברגע האחרון נמנעו מהמלצה חד־משמעית. הסיבה לכך לא הייתה עניינית או מקצועית, אלא פוליטית. נתיב הפך לבייבי של המפלגות והפוליטיקאים של יוצאי רוסיה וחבר המדינות. בתחילה היה זה נתן שרנסקי ולאחריו אביגדור ליברמן וסיעת ישראל ביתנו, שהתנגדו בכל תוקף לסגירת נתיב.
נתיב הוא כמו נדוניה שהאחריות המיניסטריאלית עליו עוברת ממשרד למשרד, שבראשו עומד שר מטעם ישראל ביתנו. בממשלה היוצאת הוא היה באחריות השרה סופה לנדבר. כדי להצדיק את המשך קיומו הוגים מעת לעת ראשי נתיב רעיונות כיצד להרחיב את סמכויותיהם, לקבל עוד תקציבים ולעבות את כוח האדם המתדלדל שלהם.
צבי מגן, שהיה ראש נתיב בשנים 1999־2005, יזם הצעה לאפשר לנתיב להקים מרכזי תרבות במדינות כמו גרמניה, שבהן חלק נכבד מהקהילה היהודית הוא יוצאי רוסיה וחבר המדינות שעלו לישראל ועזבו אותה או שהיגרו ישר אליה. ההצעה עוררה התנגדות עזה במשרד החוץ, שבו פועל אגף קשרי תרבות ומדע (קשתו"ם). כעת שוב מחדשים בנתיב את ההצעה. כאז גם עתה ממשלת גרמניה מתנגדת לרעיון, וגם משרד החוץ, שסבור שאם כבר מקימים מרכז תרבות ישראלי, האחריות והסמכות לכך צריכות להיות שלו.
קשתו"ם אומנם ממנה נספחי תרבות בחלק מהנציגויות הדיפלומטיות של ישראל ומסייע לאומנים ולאנשי רוח לקדם ולהפיץ בחוץ לארץ את הקולנוע, הספרות, התיאטרון ושאר ענפי התרבות. אך בשל מצוקת תקציב, הסיוע דל, לא שיטתי ולא תמיד ברור מהם תהליכי קבלת ההחלטות והשיקולים המנחים.
במשרד החוץ מייחלים זה שנים לשינוי. הם מייחלים שם לרגע שבו הממשלה תחליט להקצות תקציב להקמת מרכזי תרבות ישראליים בבירות הגדולות בעולם, כמו שיש לארצות הברית, רוסיה, צרפת, גרמניה, בריטניה, ספרד, איטליה ועוד. עד היום הממשלה לא מצאה שחשוב לקדם את התרבות הישראלית בדרך זו.