כשאתה עוסק בתקשורת ספורט במשך שני־שלישים מחייך, בכתיבה ובשידור, אתה חווה לא מעט ריגושים. כאשר אתה מגיע ליוון, מדינה שבה סיקרת אולימפיאדה, אליפות עולם בכדורסל, טורנירים של כדורסל, כדוריד, כדורמים ואתלטיקה, ואף למדת בסמינריון של האקדמיה האולימפית באולימפיה, אתה מרגיש כאילו שבת הביתה.
בכל זאת היית כאן עשרות פעמים ב־38 שנים. אתה יודע שהיוונים הם חולירות כמוך, רק בשפה שונה, ואם אתה יודע להגיד אינדקסי (בסדר) וטו־סה־מלאקאס (אתם מאוננים), הם קולטים מהשנייה הראשונה מה היא ארץ המוצא שלך.
איני ציוני גדול, אני ציני ענק. אבל בחו"ל אני מוצא את עצמי נכנס בטבעיות לתחפושת של דוביד'ל הג'ינג'י מול גוליית, ונשמע לצערי כמו איתמר בן גביר או דייר אגם הדרעק, סמוצ'קנע. בנחיתה בארץ, אגב, אני די נגעל מעצמי. אבל אני מתגבר מהר.
הצ'אקה (3 נק') של אריאל לחוביץ' מתיכון חדש תל אביב ממש עם הבאזר, שקבעה ניצחון 78-79 על נציגת יוון בגמר אליפות העולם לתיכונים, מצאה אותי דומע במעלה המדרגות בדרך החוצה. לא האמנתי שהילדים האלה יחזרו מפיגור של 6 נקודות מול נבחרת טובה יותר. זה היה סוג של נס, ושוב התברר שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים, כמו תמיד. רק איפה הוא היה בשואה, קיבינימט.
2,500 צופים היו באולם בהרקליון שבכרתים. 40 ישראלים והמשלחת הטורקית שהפסידה ליוונים בחצי הגמר, שחבריה התרוממו בשאגה עם השלשה של הנער הצעיר, שפרץ בבכי של אושר.
הצתי סיגריה בידיים רועדות, שמעון אמסלם, 8 לב אדום של הפועל ת"א לתמיד ואבא של לוטן שמשחק בנבחרת, הסתובב לעברי בידיים מונפות. השבתי באגרוף מורם, כאילו הייתי חבר נבחרת השליחים של ארה"ב באולימפיאדת מקסיקו 68', הכוח השחור, בפעם הראשונה שהתנועה הזו נראתה במשחקים. יס ווי קאן, כפי שקבע ברק אובמה.
הקהל היווני עזב את היציעים. חזרתי למקומי כדי לראות את לוטן נבחר לחמישיית הטורניר, ובהמשך לשחקן המצטיין. שוב דמעתי בשקט. נכון שאני מחובר רגשית ל"שימון", הוא חבר שלי. סיקרתי משחקים שבהם שיחק מהיותו נער בהפועל שער הנגב ובהמשך בהפועל תל אביב, הפועל חיפה והפועל אילת. אבל הבן שלו זה סיפור שונה, של ישראל 2019, לא של שנות ה־80. שימון גדל בשדרות, גבר קשוח שבמהלך הקריירה חטף מכות והרביץ מכות בקרבות על מיקום ברחבות נגד טובי שחקני הפנים בארץ ובאירופה. לוטן גדל בצפון תל אביב כבן זקונים, שהוריו ושתי אחיותיו מפנקים אותו ומתחזקים אותו במוך, כאילו היה אתרוג. היכולת האתלטית של הילד מעולם לא הייתה לאביו, שאומנם היה חזק כמו פיל באזור הצבע - אבל בפרקט לילד יש את האופי של שימון.
# # #
כיפוש ארגנה את הנסיעה. תגידי, וידאת שהמלון קרוב לאולם בהרקליון? יש לי אמבטיה גדולה בחדר ובריכות לילד? אני מכיר את היוונרים האלה, אין מקום לבלת"ם, כן? ואל תזמיני לי כרטיסים בצ'רטר, רק חברה סדירה. ולא לשכוח מקום בדלתות החירום. אני לא יכול לשבת שעה וחצי כמו יולדת ברגליים פשוקות. טפלי בזה.
"מאמי, אל תדאג, עלי. הכל בסדר, רק תבוא חיובי ובלי עצבים", היא השיבה.
אז ברור שהטיסה הייתה צ'רטר עם בלו בירד. כבר ביום הטיסה התקשרו בבוקר לומר שהמטוס תקול. כמה זמן תימשך התקלה? לא יודעים, אדוני, נודיע לך. הבטתי בכיפוש במבט מוכיח, שאמר הכל. אבל במקביל ביררתי, והאמת היא שאי אפשר להגיע לחינדק הזה אלא באמצעות חברות ההובלות האלה. במקום בשתיים יצאנו בשבע, קורה. ככה זה כשקונים סחורה מיידעלך במשרד נסיעות. אתה יודע מראש שהם ירמו אותך, והם אף פעם לא מאכזבים.
עלינו למטוס וחשכו עיני. המרווח בין השורות מתאים לילד, לא לבגיר מעט גבוה והרבה שמן. מנהל הטיסה, שראה את מצוקתי, העביר אותי לשבת ביציאת החירום. במטוס מנצלים כל סנטימטר רבוע, ולכן גם בדלתות החירום הציבו שורות של מושבים. שאלתי את ה"יוונר" אם המציאות הזו תואמת את הנחיות ארגון התעופה הבינלאומי.
"הארגון מרשה לנו לתאם בין מדינות. הרשות של ישראל מתירה לנו, כי אתה רואה שחסר מושב בשורה, יש רק שניים ולא שלושה. אז אין לנו בעיה עם זה. אתה גדול, אז יהיה לך כוח לפתוח את דלת החירום אם נצטרך. תקשיב להנחיות של הדיילת בכריזה, אני סומך עליך".
מצפים ממני לאחריות ולא מבינים שאיני דומה לכלום, ובתוך דקה אירדם? שאלתי אותו מתי הושג התיאום הזה בין ישראל ליוון, והאם זה קרה במהלך התרגילים המשותפים לחילות האוויר שלנו, אבל ה"יוונר" לא יודע כלום על תרגילים. מצד שני הוא לא העיר אותי עד הנחיתה.
מתוך תחושת שליחות ציבורית ולאומית צייצתי עוד לפני השינה. "גם אם חברת בלו בירד מציעה לכם כרטיס טיסה בחינם, תסרבו - גם לא חובה בנימוס. השירות מזעזע ברמת המופרעות, המטוס הוא מכלאה מעופפת. הישמרו לנפשותיכם, ואל תאמינו למשרדי הנסיעות שדוחפים לכם את הסיוט הזה".
בשובי לארץ ובעקבות הציוץ, התראיינתי לתוכנית הכלכלית בערוץ 12. מאחר שהייתי מתוק במיוחד בתיאור הסיוט שחוויתי, מסרה החברה את התגובה הבאה: "בשל תקלה טכנית שהתגלתה במטוס, נדחתה הטיסה בארבע שעות (לא נכון, חמש!). כל הנוסעים, כולל אשתו של מר קופמן, קיבלו הודעה מבעוד מועד ולא המתינו בשדה התעופה (המתנו רק שלוש וחצי שעות). דלתות החירום במטוס של בלו בירד אינן חסומות במושבים. זה קשקוש הזוי שאינו ראוי לתגובה (שקר! אני ישבתי שם!), כמו שאר הנאצות בציוץ שלו (נאצות? עוד לא התחלתי. הייתי נורא עדין לטעמי). בשל סגנונו של מר קופמן נשמח שלא לראותו בטיסותינו הבאות".
הלו, מאכער, לא תראו אותי, אתה יכול לבנות על זה. אבל אתם תפצו אותי על הסיוט בהמתנה למכלאה המעופפת שלכם. גם על זה אתה יכול לבנות.
מאחר שאני דביל מצוי, סטיתי מהאסטרטגיה הבסיסית שלי, שדוגלת בחוסר אמון מופגן בטיפשורת, והסכמתי להקליט את הראיון ולא להתראיין בשידור ישיר. אז ערוץ 12 לא שידר אותו, כי כפי שהודיע לי המגיש גדעון אוקו: "היועצת המשפטית שלנו רוצה ראיות שהיו מושבים ביציאות החירום".
תגיד לי, בנאדם, אני תחקירן שלך? אני צריך להביא לך ראיות? שהיועמ"ש תשלח תחקירן עם 77 מצלמות שיצלם לה את המטוס. מה אתה נופל עלי? מי פנה למי, אני אליך או אתה אלי? נפרדנו בחום, וסיכמתי ביני לבין עצמי שהפעם הבאה שבה אתראיין בהקלטה לערוץ מסחרי שחושש ממפרסמים פוטנציאליים תהיה כשאגיע לגבורות - בעזרת השם, השוטר והשופט.
# # #
אבל נחתנו לבסוף, ומאחר שבמטוס לא קיבלתי אפילו כוס מים (כי ישנתי), הודעתי לכיפוש שאני צמא, רעב ורוצה כבר להגיע למלון, ואני מקווה שהוא קרוב. המלון היה רחוק 30 דקות נסיעה לקצה השני של האי.
מה יהיה איתך, כיפוש? ביקשתי ממך אפס תקלות, ואני פשוט חווה כאן טראומות. מה זה הכשל־ההפקתי־הלא־נדרש הזה? זו פעם ראשונה־אחרונה־ואחת יותר מדי שאת מפשלת ככה. הרגלת אותי ואת גיאצ'ו לסטנדרט ביצועי גבוה, שאני מבקש שתשמרי עליו.
היא אפילו לא הביטה בי במונית, רק אמרה: "אני מחכה ליום אחד, רק יום אחד שבו לא תתלונן על משהו. אנחנו בחופש, כנס לאווירה, תיהנה מהנוף".
איזה נוף, כפרע, חושך כאן.
ניצלתי את הזמן לפטפט עם הנהג על האי, קצת פוליטיקה יוונרית, ושמחתי ששנינו שונאים את כולם. כיפוש צחקה מאחור ואמרה: "אתה האדם היחיד שאני מכירה שמתעניין בעיקר בפרטים שוליים. מה חשוב לך הפוליטיקה והכלכלה של יוון? באנו לחופש כאן".
כפרע, חשוב לי להבין את הדמוקרטיה בכל מקום שאני מגיע אליו, כי אצלנו אין.
# # #
על הבוקר שימון רצה לצאת לאולם, אף שהמשחק נקבע לשעה 18:00. הוא רגיל מהבית, אף על פי שפרש מפעילות לפני 17 שנה, שימון מקפיד על סדר יום של מקצוען, שזה כולל בעיקר שנ"צ של שעתיים בכל יום, שבעה ימים בשבוע. בימי המשחקים של לוטן, בקבוצת הנוער של הפועל תל אביב ו/או בנבחרת בית הספר, הוא מוסיף שעת שינה, כדי להיות ער וחד.
למה אתה ממהר, שימעל'ה? יש זמן.
"אני במתח. כדאי שאהיה באולם, אכנס לאווירה ואראה את הילד. לא ראיתי אותו כבר שלושה ימים", הוא השיב.
אבל הנבחרת עוד לא יצאה לאולם, כנס לרגיעה.
"עזוב אותי. אני במתח".
שימון הגיע לפנַי לכרתים. הוא ראה את היוונים בחצי הגמר, ומאחר שאת כל חייו בילה על הפרקט, ובהמשך כמנהל מקצועי וכפרשן, הוא מבין טוב ממני את הסצינה. "כשתראה אותם, תבין הכל", אמר, "היוונים נבחרת מדהימה, עם שלושה שחקנים שמשחקים בליגה הראשונה ביוון. יש להם גודל וכוח. החבר'ה שלנו ילדים טובים, חלביצות. רק שלא נחטוף בראש, שנהיה במשחק עד הסוף".
# # #
כיפוש החליטה שהיא יוצאת עם הנשים לטייל בעיר. "מאמי, אתה צריך זמן איכות עם הילד. קח אותו לבריכה הסגורה, יש שם מים חמים, זה גם טוב לך לכתף ולרגל. אני יודעת מה טוב בשבילך".
כיפוש, את באה לי לא טוב, עם התרגילים האלה שכבר שכחתי בגיל 20. עלי את רוצה להעביר סיבוב של נוכלות? עלי?! אין לך דם בגוף ולא בושה בפרצוף. אסור לילד בן 6 וחצי להיכנס לספא. מה נסגר איתך?
"שטויות, מאמי. כבר ביררתי איתם. הוא רק צריך להיות שקט ולא להתפרע. הם הסכימו שהוא יבוא. הייתי פה, תעשו חיים". וזהו, היא התפיידה לה כאילו הייתה ענן.
יאללה, גיאצ'ו, בוא נלך לראות את כל הבריכות.
"יש כאן מגלשות, אבא, אני רוצה שתיכנס איתי", הוא הגיב. צא מהשטויות שלך, כאן ועכשיו. המים קרים, אנחנו לא כמו הסקנדינבים פה, שטמפרטורה של 15 מעלות זה חמסין בשבילם. אנחנו נתקרר ונהיה חולים. אבל הילד כבר היה במיאוץ לעבר המים, רכן ובדק את מידת החום שלהם.
"אבא, לא קר לי. בוא ניכנס".
לאאאאאא, שאגתי, אבל הבן שלי לא מתרגש ממני.
"טוב, אז בוא נלך לראות את הבריכות האחרות".
גם שם קר, אבל בוא אני אטייל איתך.
פתאום פגשנו את שימעל'ה מסתובב שם, והורג את הזמן עד למשחק. "בוא תראה, אנשים טובלים את הרגליים באקווריום", הוא קרא לגיא, "יש שם דגים קטנים שאוכלים להם את הפטרייה בכף הרגל. איזה תיגעולת, כל הפסוריאזיס של אירופה באקווריום אחד".
גיאצ'ו התבונן בהם ואמר: "אבא, תראה. הדגים השחורים קטנים, והאנשים האלה דורכים עליהם, וזה לא יפה. כי האנשים הרבה יותר גדולים. זה לא פייר".
חיבקתי אותו בעוצמה ואמרתי לו: נכון, גיאצ'ו, אתה צודק. אבל אלה גרמנים, אין להם בעיה לדרוך על דגים, אין להם גם בעיה לדרוך על אנשים. רק תן להם את האפשרות. יאללה, בוא נלך לבית קפה, כי אבא צריך קפה פראפה. אתה רוצה גלידה?
"לא. אני רוצה שתיקח אותי לבריכה החמה, כמו שאמא הבטיחה לי. תן לי את הטלפון שלך להתקשר אליה, ולהגיד לה שאתה לא מקיים, ולא כיף איתך".
הבטתי בגיא עומד מולי, מתוח ומתריס בידיים שלובות ובפנים זעופות, ורק חייכתי לעצמי. כל מה שלא תיתן לו, תקנה לו, תטייל איתו, תעשה בשבילו, תילחם על אושרו בכל דקה ביום - הוא אף פעם לא מרוצה, ותמיד דורש עוד, כדי להעלות את רף הריגוש. בדיוק כמוני.
שימון התפוצץ מצחוק ואמר: "יאללה, קח את הנסיך לבריכה. אני הולך לנמנם".
מה לנמנם, בנאדם, עכשיו 12:00.
"אז מה", הוא הגיב, "העין שלך על השינה שלי? יש לי משחק עוד מעט".
הלכנו לספא.
תקשיב, גיאצ'ו, אם תתפרע יזרקו אותנו מכאן, ואמא נורא תכעס עליך. אז תחשוב איך אתה מתנהג לפני, כדאי לך. בלב התפללתי שיעיפו אותנו כמה שיותר מהר, כי את הסחורה שלי אני מכיר. היטב.
אבל הוא הפתיע ושמר על השקט. לא היו אנשים, אז השתלטנו על הג'קוזי.
"אבא, תכבה לי את הקצף, אני לא אוהב", ביקש גיא, אבל אז הוא ביצע סלטות, וזינק לכל כיוון, והיה מאושר. אחרי שעה וחצי הוא נכנע להפצרותי ללכת לנוח לקראת המשחק.
"אבא, אם לוטן ינצח, ייתנו לו מדליה?"
כן, חיים שלי בלב. אם הוא ינצח, ייתנו לו מדליית זהב, אבל גם אם יפסיד יקבל מדליית כסף, שזה מאוד יפה, באמת.
# # #
הגענו לאולם שבו הגיעה גם נבחרת העתודה שלנו להישגים מדהימים. בהחלטה שקולה לבשתי את הטריקו הלבנה מהחתונה שלי, שאני שומר לאירועים חגיגיים במיוחד. הקהל היווני שר בטירוף ועודד את הנבחרת. שימון ורעייתו חגית הנרגשים נראו כמרחפים על ענן, בדיוק כמו שאר הורי השחקנים. אני שמרתי על דופק אפס. הלבנים של תיכון חדש השתלטו על המשחק מפתיחתו. הפגינו קשיחות בהגנה, נאבקו על כל כדור והגיעו ליתרון שיא של 15 נקודות. השופטים מפינלנד וטורקיה לא פרגנו לציונות, אבל המחצית הסתיימה ביתרון של 11 נקודות לתיכון חדש.
אמרתי לכיפוש שאני מודאג. תקשיבי לי, אני מכיר את הטינופות האלה. אם אנחנו לא מגיעים ל־20 נקודות יתרון ברבע הרביעי, תם הטקס. הפיני זה טינופת, תביטי בו. והטורקי זה פחדן מחליא. הוא שכח שהיוונים גירשו את עמו מהאדמה הזו?
ואכן, ברבע השלישי מחקו היוונים את הפיגור וקבעו שוויון. ביקשתי מכיפוש שתתחיל עם הכישופים, וגייסתי גם את חגית ומעיין, אחותו של שימון. אמרתי לעצמי שרק שלוש מרוקאיות יתקנו כאן את המציאות על הפרקט. הן אמרו מילים ועשו תנועות שלא נראו באירופה הקלאסית במילניום האחרון, אבל זה עזר, עובדה.
הילדים התחבקו, רצו ליוונים, חיבקו ועודדו אותם, ואחרי זה מיהרו להורים. אלה היו רגעים מדהימים, גם להורים שעושים הכל כדי שהילדים שלהם יהיו מאושרים, שיהיו בצד המנצח של האנושות.
חצי שעה אחרי המשחק כל האנרגיה יצאה ממני. הייתי מאושר. יש בילדים האלה ערך מוסף: הם קבוצה מגובשת שהמאמן נחום סגל השכיל לצקת למקשה אחת - שחרגה ממעטפת המגבלות שלה.
במונית חזרה אמרתי לכיפוש: את רואה מדוע אני אוהב ספורט? כי יש בו הכל מכל, וביום נתון האנדרדוג נותן בראש לפייבוריט. אבל רק ביום נתון.
אז לא אשכח את פסח 2019, כפי שלא שכחתי את פסח 2000 (מכבי הפסידה לפנאתינייקוס של עודד קטש בגמר האירופי), ועוד לילות סדר שבהם הייתי באירועי ספורט בחו"ל.
השאלה שעוברת לי בראש אחרי כרתים: איפה אמצא את הילדים האלה של תיכון חדש בפסח 2024. האם הם ישחקו בליגות מקצועניות בארץ? האם "המכולתניקים של רומק", הדרעק־טורים במינהלת ליגת־העל, ייתנו להם צ'אנס להגיע לבמה המרכזית?
אני סקפטי, כי אני מציאותי. לא רק ביום נתון, בכל יום.