תחום אפור: שחרור שני האסירים הסורים, חמיס אחמד, מחבל מפת"ח, תושב מחנה ירמוכ שבסוריה, וזידאן טוויל, מבריח סמים מהכפר חאדר שנעצר בשנת 2008, לא היה דרישה של רוסיה בשום שלב. 
 
למעשה, לאחר החזרת גופתו של זכריה באומל ז"ל כדי להביאו לקבר ישראל הגיעה הפנייה הרוסית בנימוק שמשטר אסד ספג מכה קשה כתוצאה מהמהלך הזה. יותר מכך, הרוסים ביקשו מחווה אך לא ביקשו שחרור אסירים. את הפתרון רקחו בישראל וראש הממשלה בנימין נתניהו אישר למעשה את המתווה שהגיע מגורמי המקצוע השונים, כאשר לשחרור שני האסירים הללו אין למעשה משמעות ביטחונית. 
 
לאור הנתונים הללו, מבחינה פרקטית־משפטית אין זו עסקה של חילופי שבויים. אולם יש כאן גם תחום אפור: כשהרוסים העבירו את האיתות שלהם לאחר השבת הגופה, הבינו במערכת הביטחון היטב את המסר הרוסי - זכריה באומל כבר אצלכם בבית, אבל יהיה קשה מאוד להתקדם עם הנעדרים הנוספים אם לא תיעתרו לבקשה שלנו לתת מחווה. בישראל הפנימו את המסר הרוסי ומצאו במהירות את הנוסחה.

זכריה באומל ז"ל. צילום: יניר קוזין

 

נתניהו אומנם לא מחויב לאישור הממשלה אך הוא בחן את הסוגיה המשפטית, כפי שנדרש ממנו, עם היועץ המשפטי לממשלה. אבל גם אם אין מדובר בחובה משפטית ועסקה זו אינה מחייבת אישור, בנושא כל כך חשוב מוטב שמעגל מקבלי ההחלטות יהיה רחב הרבה יותר מאשר החלטה של ראש הממשלה לבדו. 
אם נתניהו אינו סומך על הקבינט שלו, שינהל את השיח הזה באופן רציני ודיסקרטי. זו אחריות שלו שבקדנציה הנוכחית שלו ההתנהלות תהיה אחרת.
 
טעות שנייה נעוצה בכך שבישראל בחרו לא להוציא את ההודעה על המחווה ולמעשה השאירו את היוזמה בידי הרוסים. זו התנהלות שלומיאלית וקטנונית. כמו שילדים מסתירים את עיניהם באמצעות ידיהם וסבורים שלא רואים אותם. להתנהלות זו משמעות נוספת, והיא פוליטית, כשהוויכוח שוב מתנהל בין תומכי נתניהו למתנגדיו.
 
גם לדרך שבה בוצעה המחווה יש משמעות בכל הקשור לעיסוק המורכב בנושא השבויים והנעדרים. במקרה זה ישראל החמיצה הזדמנות להיות הגורם היוזם שמתוך עמדת כוח מבצע את המחווה, לא משנה מה באמת התרחש מאחורי הקלעים ומה היה מרחב הגמישות שלה. 
 
האופן שהעניין יצא החוצה לתקשורת, דרך פרסומים ברוסיה, והעובדה שהציבור הישראלי לא קיבל את העדכון מהממשלה או ממערכת הביטחון שלו, מותירים תחושה לא נוחה של הסתרה. ועדיין, כאמור, אין בכך כדי לתמוך בטענה שנתפרה כאן עסקה למטרות פוליטיות.