בשבילכם הוא היה "עייזר", בשבילי אחד מקרובי המשפחה האנושיים ביותר

לפני שבועיים צוינו 14 שנים מאז שהלך לעולמו אחד האנשים החביבים, האנושיים והאותנטיים ביותר שיצא לי להכיר בחיי. גם אתם הכרתם אותו. עזר ויצמן שמו. הנשיא השביעי של מדינתנו, מפקדו השישי של חיל האוויר שהפך תחת פיקודו לשליט הבלתי מעורער של שמי המזרח התיכון, שר הביטחון בממשלת בגין המיתולוגית ורכיב מרכזי במתכון להכנת התבשיל שמכונה ״הסכמי קמפ דיוויד״.
 

אני זוכר את היום שבו נפטר. הייתי במרחק של אוקיינוס וחצי מהארץ, בחופשה בבית אמי בניו ג'רזי, וכשפתחתי את האינטרנט ישר קפצה עלי ידיעה חדשותית שצעקה באותיות גדולות שעזר ויצמן הלך לעולמו והלווייתו תיערך בימים הקרובים. מיד הרמתי טלפון לאבי בארץ, שאמר שאין סיבה שאגיע, בכל מקרה זו בטח הולכת להיות הלוויה ממלכתית - מטחים, מטסים, נאומים ונבחרי ציבור שבאים בעיקר בשביל להצטלם לעיתון של מחר בפוזה של אבל–ממלכתי–לאומי. מין מופע יח"צ בחסות המוות של עזר. אני זוכר שאמרתי לאבא שלי שחבל שמכל בני המשפחה - שהאמת היא שעם רובם יש לי קשר ״רופף״ בלבד - דווקא עזר הלך. אפילו כמעט שחררתי מגרוני משפט שחוק ודביק בנוסח: "למה אלוהים תמיד לוקח דווקא את הטובים?". כנראה שכזה הוא מוות של מישהו שאתה אוהב: דביק. שחוק. קלישאתי.

וזה לא שהיו לי יחסים קרובים כל כך עם עזר. ממש לא. מבחינה פורמלית אנחנו אפילו לא משתייכים לאותו הענף של אילן היחסין. הקשר בינינו מסתכם בזה שהוא היה נשוי לראומה, אחותה של סבתי. אינני יודע אם מבחינת ההגדרה זה נחשב ל"קרוב משפחה" או ל"רחוק משפחה", אבל זה לא משנה, כי כמו שהוא נהג לגמוע מרחקים עצומים בשמיים במהירות - כך הוא היה גם בחיים, יכולת לדבר איתו למשך שנייה וחצי וכבר הרגשת הכי קרוב אליו. האמת היא שהוא הצליח להיות הרבה יותר אנושי ותומך מהרבה בני משפחה אחרים שלי שקרובים אלי הרבה יותר באילן היוחסין.
 

כשהייתי בכיתה ד', החלטתי שאני רוצה להיות עיתונאי ונרשמתי לחוג לעיתונאות צעירה במכללת אחווה. זה היה חוג שאני לא זוכר ממנו כלום פרט לזה שיום אחד המורה ביקש מאיתנו לערוך ראיון עם מישהו מפורסם שאנחנו מכירים או יכולים להגיע אליו. "וזה לא חייב להיות הבן–אדם הכי מפורסם בעולם", הדגיש המורה והתכוון לזה שגם אם נביא ראיון עם עוזר מאמן הכושר של קבוצת כדורסל נשים, זה יהיה בסדר מבחינתו. 

 

אבל אני הייתי נחוש ללכת על כל הקופה, אז התקשרתי לסבתי וביקשתי ממנה שתשאל את ראומה אם זה יהיה אפשרי לראיין את הנשיא המכהן של מדינת ישראל, שהוא במקרה בעלה.תוך יומיים כבר הייתי במשכן הנשיא בירושלים, יושב בחדר האירוח הנשיאותי עם עזר ומראיין אותו. אני זוכר שהראיון עצמו התמקד בעיקר בשנותיו של עזר בחיל האוויר המלכותי של בריטניה במהלך מלחמת העולם השנייה. נדמה היה שכל מה שעזר רצה לדבר עליו היה קרבות אוויר בעת מלחמת העולם השנייה - ואני נתתי לו לדבר על זה כמה שרצה. הוא דיבר על זה בלהט כזה עצום שידעתי שאסור להפריע לו.
 

ואז פתאום, לקראת סוף הראיון, מיד אחרי ששאלתי מהן המטרות שהוא מציב לעצמו בתור נשיא או משהו כזה, הוא הביט בי ואמר: "בחייך, מה זה חשוב. ספר לי מה איתך, זה יותר חשוב. איך בבית הספר? איך עם החברים? יש לך חברה? אתה משחק כדורגל?". לא ידעתי מה לענות. אני זוכר שחשבתי לעצמי שעוד לא הגעתי לחלק הזה בחוג לעיתונאות צעירה שבה מסבירים לך מה לעשות כשהמרואיין פונה אליך בנימה אישית ורוצה לדעת איך בבית הספר. 

בהמשך חיי יצא לי לפגוש אותו עוד הרבה פעמים, והוא תמיד נשאר כפי שהיה: אישי, לוחץ, הכי לא פורמלי, ספונטני, אנושי, מתעניין, אכפתי ובעל נוכחות של כוכב רוק. זה תמיד בלט מאוד. כשעזר היה מגיע לאנשהו - המקום היה מיד מתעורר לתחייה.

בפעם האחרונה שיצא לי לדבר איתו הוא כבר היה חולה ותשוש ואני הייתי חייל טרי. זה היה מיד אחרי שסיימתי את הטירונות הג'ובניקית המזורזת שלי ושויכתי לחיל האוויר, אבל בגלל איזשהו סרבול פרוצדורלי שקשור לסיווג הביטחוני, עתידי בחיל לא היה ברור. בינתיים סופחתי לבקו״ם של חיל האוויר בשדה דב בתור חייל שתפקידו הוא לשבת ולהמתין.
 

פתאום, יום אחד, בלי הכנה מוקדמת, קיבלתי טלפון מעזר. "ליאורי, שמעתי שאתה בחיל האוויר", הוא אמר. "אתה יודע שיש לי קשר לחיל הזה, נכון?", ועוד לפני שהספקתי להגיד מילה, הוא המשיך ואמר: "שמעתי שיש לך בעיה עם הסיווג או משהו. תן לי לעזור בזה והכל יהיה בסדר גמור. אני איתך". וככה, באחת התקופות המשמימות והקשות בחיי, הוא היה מתקשר אלי כל יום ובודק מה שלומי, איך הולך ואיך אפשר לעזור. ואפשר היה לזהות בקולו את הזקנה והתשישות, אבל בכל זאת הוא התקשר לראות מה קורה איתי. וזה לא שהייתי איזה פרח טיס - אפילו לא גבעול, סתם ג'ובניק נבול ועצלן. לא בדיוק ״הטובים לטיס״. אבל הוא לא שפט אותי על כך - אלא פשוט התקשר אלי מדי יום, שאל לשלומי ודאג לי לכל מה שהייתי צריך.