עננים כבדים החלו מתקדרים מעל ראשינו עם תחילתו של הקיץ ה־72 של ישראל כמדינה עצמאית. מקצה הארץ ועד קצה הארץ נשמעות קריאות השבר: "קץ הדמוקרטיה!". המוני ישראלים צופים בחרדה גוברת כיצד הקואליציה המתגבשת עומדת להפוך לשלטון ללא מצרים וללא רסן. אבל לרבים, שהם אולי אפילו רוב בעם, הזעקות האלה ערבות לאוזן כאילו היו מוזיקה נעימה. נראה שבני עמנו מאסו בדמוקרטיה.
אנחנו לא ייחודיים במגמה הזאת. אחרי 70 שנה שבהן נחשבה הדמוקרטיה לצורת המשטר העדיפה, היא מאבדת בהדרגה את קסמה ואת החיוניות שלה. גם הדמוקרטיות המערביות, שנראו יציבות, נאבקות היום על שרידותן נוכח ציבורים הולכים וגדלים שאיבדו אמון בשיטה.
רבים מעדיפים שלטון חזק וסמכותי על פני התזזיתיות וחוסר היציבות המובנים בדמוקרטיה. הם מוותרים ברצון על חירויות בתמורה להבטחות על יציבות ושגשוג כלכלי. תנו להם לטוס כל שנה לחופשה מפנקת בחו"ל והם מוותרים בשמחה על חופש הביטוי, ועל הצורך הלא נעים לשמוע דעות מנוגדות לשלהם.
בראייה היסטורית, הדמוקרטיה היא רק פסיק בתולדות האנושות. רוב בני האדם חיו לאורך רוב שנות ההיסטוריה המתועדת תחת סוג כזה או אחר של עריצות. רוב העמים לא חוו מעולם דמוקרטיה אמיתית.
האמונה שצמחה במערב לאחר מלחמת העולם השנייה כאילו השאיפה לדמוקרטיה היא אוניברסלית, מעולם לא קיבלה תוקף. גם היום יותר ממחצית אוכלוסיית העולם חיה תחת משטר אוטוריטרי או דמוקטטורי: מ־167 מדינות בעולם רק 75 יכולות להיחשב לדמוקרטיות (לפי מדד האקונומיסט). שתי אומות - בריטניה וארה"ב - פיתחו מסורת דמוקרטית שהעמיקה שורשים, וגם בשתיהן הדמוקרטיה מאותגרת כיום.
התהליך הזה לא צריך להפתיע. כבר לפני 2,400 שנה התריע אפלטון שדמוקרטיה תוביל בהכרח לתחושת אנרכיה שממנה תצמח עריצות. תלמידו אריסטו חידד את האבחנה וכינה את הדמוקרטיה "שלטון הבורות". לטענתו, בעולם שבו משקלם של האב והבן שווה ודעתו של הבור שווה בהשפעתה לדעתו של המלומד - תצמח כמיהה למנהיגות סמכותית.
הופעת הניו־מדיה האיצה את התהליך. במשך עשורים שימשה התקשורת המסורתית כספק המידע העיקרי של האזרח וכמתווכת בינו לבין השלטון. גם כשהייתה ביקורתית, תמיד הקפידה לשמור ולשמר את כללי המשחק הדמוקרטי. הופעת הניו־מדיה ריסקה את דפוסי צריכת המידע והפכה אותה למופקרת. הפצה של מידע מסולף, ללא סינון או מבחני אמינות, עיוות תמונת המציאות באופן שינעם לצרכן - כל אלה מטפחים מגמות של בורות ופחד ושוחקים את הדמוקרטיה.
השיח האלים שמאפשרת הניו־מדיה רק מקצין את תחושות הזעם והפחד, מפני אויבים אמיתיים או מדומים, מבית או מחוץ, ואלה הופכות היום למניע של מצביעים רבים. מנהיגים פופוליסטים למדו מהר לרכוב על התחושות האלה: בטורקיה, בהונגריה, בפולין וגם אצלנו.
בין בנימין לבנימין
זעקות השבר שעולות בשבוע האחרון מהאופוזיציה, מחוגי המשפט והתקשורת - מוצדקות לחלוטין. חוקי החסינות וההתגברות שעומדת לחוקק הממשלה הבאה, כמוהם כהכרזת התנתקות מהיסודות הדמוקרטיים של שוויון בפני החוק ומריסונים של כוחו של השלטון. אלא שהביקורת אינה מביאה בחשבון שישראלים רבים, רבים מדי, מאמצים בברכה את ריסוק המוסדות הדמוקרטיים, ויקבלו עליהם באהבה שלטון יחיד, שלא ניתן לערער עליו או להחליפו.
כבר היום יותר מ־20 מחברי הכנסת החדשה מייצגים תרבות של ציות ללא עוררין לסמכות רבנית שהושתה עליהם ולא נבחרה לתפקיד. עבורם להפוך גם את הנהגת המדינה לנצחית ובלתי־מעורערת זה מהלך טבעי וקל. חברי הליכוד, בעבר מפלגה דמוקרטית ותוססת, הפכו כבר מזמן לעדר שלא מעז לפצות פה נגד המנהיג, גם כשהוא רותם מדינה שלמה כדי לחלץ את עצמו מאישומים על שחיתות.
גם השותף הקואליציוני משה כחלון נראה מאז הבחירות כמי שוויתר מרצון על כל סממן של עצמאות מחשבתית ומקבל בהכנעה את דין המלכות. אביגדור ליברמן הוא היחיד שעדיין מסובב על האצבע את צרור המפתחות לממשלה הבאה ומסרב להתמסר בקלות. ליברמן אוהב להפתיע, אבל האם יש בו העוז להיות הבלם שיעצור את ההתדרדרות למשטר אוטוקרטי? עם כל סלידתו מנתניהו, קשה לי לדמיין את זה.
אבל מה לנו כי נלין על הנבחרים כאשר הם בסך הכל משקפים את רצון בוחריהם? נראה שרבים מהמצביעים של הקואליציה החדשה היו רוצים לראות את נתניהו שולט מעתה ועד קץ הימים, או לפחות ימיו, ולהשתיק כל ביקורת עליו. כמו חיילים ותיקים, כמאמר דאגלס מקארתור, גם דמוקרטיות לא מתות - הן נמוגות. זה מתחיל בהתקפה על "הדיקטטורה של התקשורת", מושג שטבע נשיא אקוודור רפאל קוראה, ושהתרחב מאז ל"דיקטטורה של התקשורת, המערכת המשפטית והפקידות הבכירה". נשמע לכם מוכר?
מכאן סלולה הדרך לחקיקה שתגביל את הביקורת על השלטון כדי "לאפשר משילות", ואת ההמשך אפשר לראות בטורקיה: תיוג כל ביקורת על השלטון כבגידה שראויה לעונש, ולבסוף מוטלות גם מגבלות על הניו־מדיה, כדי שגם שם לא יבקרו את השליט. בהתחלה צופה חלק מהציבור בהנאה גלויה כיצד מסולקים אנשי המחנה האחר מכל עמדת השפעה בעוד החלק האחר נאבק לשמר את חירותו. הדמוקרטיה הופכת לפרוצדורלית - כזאת שבה ניתן להשמיע קול רק אחת לכמה שנים, ביום הבחירות. אבל כמו צפרדעים בסיר שעל האש, שני הצדדים מבינים שהמים סביבם רותחים כשכבר מאוחר מכדי לקפוץ החוצה.
ספק אם רבים זוכרים, אבל פעם היה לנו בנימין אחר שכונה "מלך היהודים", בעל חזון ומרחיק ראות לא פחות מבנימין הנוכחי. גם הוא לא היה חסיד של דמוקרטיה, וכמוהו גם הוא ידע היטב את נפש עמו. בחיבורו "מדינת היהודים" כתב לפני יותר מ־120 שנה כי "הדמוקרטיה הטהורה תלויה בטהרת המידות ובדרכי נימוס פשוטות מאוד, והלא מידותינו ודרכי נימוסינו אנחנו הולכים ומסתכסכים מיום ליום" (תרגומו הוותיק של מיכאל ברקוביץ).
בנימין זאב ראה בעיני רוחו את מדינת היהודים כרפובליקה אריסטוקרטית. הוא חשש מהדמוקרטיה ש"אינה יודעת כל מעצור לרוחה, אם תהלל או תקלל, תרבה להג בבתי המחוקקים". אז סליחה, בנימין, שלא הקשבנו לאזהרות, ותודה לך דמוקרטיה - בין בנימין לבנימין היית טובה אלינו.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13 [email protected]