השלושרים

מכיוון שכתבתי על ארלו גאתרי ו"המסעדה של אליס" לפני שנתיים במלאת 50 שנה לאלבום, לא אגרור את הקורא ליארצייט לסרטו של ארתור פן מ–1969. חבל דק מאוד מתוח מעל הקניון המסולע של 50 שנה וצריך להלך עליו בזהירות. אני רגיל שמכנים אותי תרח. הכתיבה המענגת ביותר הייתה לי במדור בשם דינוזאור. ודודו גבע הי"ד נהנה לעקוץ אותי כרון קדמון, ניאנדרטל מעורטל, שעיר, עב בשר וחמוש בנבוט. לכן הרגשתי כה מבוזבז כאשר מצאתי עצמי בסוף השבוע שעבר ניצב בטבורה של העיירה סטוקברידג' (Stockbridge) מסצ'וסטס, מעוז הוואספים האולטימטיבי באמריקה, הטבור המדויק של הולדת החוויה הלבנה וגם בית הייצור לנשים שנוצקו מהשטאנץ של דיאן קיטון וכפילי רוברט רדפורד לעת זקנתו.

ישבתי בג'יפ ושרתי בקולי קולות "טייני דנסר" עם אלטון ג'ון במה שנחשבה בעיני התרסה מכוונת וניסיון להשתלט על השיח הציבורי באמצעות הזרקת פרובוקציה למצעד הפלגמטי והגריאטרי שחלף מולי על המדרכה, משהו מהאתוס הדרומי של האחים אולמן זצ"ל כפי שהצטיירו בסרט "כמעט מפורסמים".

במקרה לא היה איתי הדגל של הקונפדרציה. הוא נשאר אצל ג'וני ואן זאנט ולינרד סקינרד שיחזירו לי אותו כאשר ניפגש בהופעת הפרידה שלהם במיין לרגל סגירת הבסטה. על קיר סניף הדואר הייתה תלויה כרזה לתערוכת צילומים בשם "תיקון" (בעברית), כנראה עבירה על תקנה עירונית שתטופל בחומרה, ולידה חנות תקליטים קטנה.

בחנות דפדפו במרץ בייבי–בומרס חדורי נוסטלגיה ומילניאלים סקרנים בפורמט הגדול והמגושם עם העטיפות עזות ההבעה ורבות המלל. בוב דילן רטן במערכת. זה נראה כמו שמישהו פרץ לדירה שלנו בסן פרנסיסקו וגנב לנו את אוסף הוויניל. את המעטים ששמרתי, מסגרתי ותליתי בבית עם התקליט בפנים. שמונה תקליטים כמדומני, שהם תמצית מזוקקת של טעמי המוזיקלי. אפילו את העטיפה המצונזרת של "אמונה עיוורת" עם ווינווד וקלפטון יש לי. "במקרה חירום - נא לשבור את הזכוכית".

הדיסוננס הרגשי בסטוקברידג' גרם לי לבחילה. כאן עמדו הכנסייה והמסעדה של ריי ואליס. כאן ניסו להשליך אשפה בחג ההודיה ונתפסו בידי השוטר אובי. כאן גדל ג'יימס טיילור וכתב את "סוויט בייבי ג'יימס" המכיל את השורה "מסטוקברידג' לבוסטון" והתייחסות לברקשירס. המדשאות מטופחות ומטופלות בפינצטה. המכוניות אירופיות פתוחות. הבתים מתוקתקים והפרקט בלונדיני. אבל בגילי ובמצבי קשה לסגור את פער התיווך התרבותי בין הכמיהה שפעמה בי פעם לחבל הארץ הזה ולמוצא פיו, והפנפון הנוכחי שמסתכם בשייקים של קייל ושמרים טריים ובעגלת קניות במחיר של נדל"ן.

ארלו גאתרי מתגורר כאן עדיין ואינו מחמיץ את קונצרט החג המסורתי שבו הוא שר את "המסעדה של אליס" עם עדכונים פוליטיים נשכניים. מהילד הצעיר, בנו של וודי, הטרובדור המיתי, שהגיע נפעם לוודסטוק ושר על הפארנויה של לטוס עם סמים מאל־איי, הפך ארלו לישיש בתלתלי שיבה עם זקן תיש ופני תינוק. מה שהשתנה ב–50 שנה, לטוב ולרע: כעת מריחואנה בניו אינגלנד היא משהו ששוטרים ו–FBI מעשנים, והוויכוח הכספי על הפסטיבל המוזיקלי הקיץ במלאת 50 למקורי - הפך לדיון דביק ודוחה, המתאכזר לרוח האירוע.

התיפוף המגנטי שלי על ההגה והנהמות המוזיקליות לא הרשימו איש. אז חבשתי את הסטטסון, לקחתי את מקל ההליכה וצלעתי אל חלון הראווה של חנות התקליטים. באמא שלי: בחלון עמדה הקופסה של קרוסבי, סטילס ונאש משנת 1992, על 70 ומשהו שיריה עם הכותרת CSN וצילום של השלושה צמודים כברבורים למיקרופון אחד כמו ברגע ההיסטורי ב–1968 שבו גילו את האפקט המהמם של קולותיהם המשולבים סביב שיר טוב. שלושת הטנורים בתחת שלי.

***

הוויכוח על הפרטים ניטש עדיין במלוא עוזו למרות שתי ביוגרפיות חדשות, אבל בקווים כלליים: אחרי קדנציה קנטרנית בבירדז, הלהקה שניסתה לגנוב את הרעם של דילן ("מיסטר טמבורין") בהנהגתו של רוג'ר מקגווין, נתבקש דיוויד קרוסבי, הזמר בעל קול המלאך וטמפרמנט של מהפכן קובני, לעזוב. סטיבן סטילס, נגן, זמר וכותב שירים מחונן (For What It’s Worth) שהיה הנמסיס התמידי וגם חבר טוב של ניל יאנג בבופלו ספרינגפילד, פרש מהלהקה אבל נותר בכיר בניו של אחמט ארטגן, המייסד והרוח החיה של חברת התקליטים אטלנטיק.

היה זה אך טבעי שקרוסבי וסטילס יפתחו משיכה מוזיקלית הדדית. לא הייתה הרמוניה קולית מתוקה יותר בקליפורניה, ועסקינן במדינה שהיא שם נרדף להרמוניה ומלודיות. פלויד, אביו של קרוסבי, היה צלם קולנוע ידוע ("בצהרי היום"), והוא נולד אל האצולה הקליפורנית, בשעה שסטילס היה חייל ושכיר חרב בהווייתו וסוג חסר מנוחה של דספראדו שכיתה של טקסס ריינג'רס תמיד דלקה בעקבותיו.

אחר צהריים אחד ישבו קרוסבי וסטילס על הרצפה בביתה של מאמא קס אליוט ולצדם ג'ון סבסטיאן ("הכפיות המאוהבות"), שהייתה לו יומרה של מעבד מוזיקלי, ושרו בקול גדול שירים אהובים עליהם. כאילו במקרה נכנס לבית גרהאם נאש הבריטי, חבר בהוליז הפופולריים ומי שנפשו נקעה מהצורך לנפק להיטי מצעד והחליט לעזוב את הלהקה בלי לעדכן את חבריו. נאש, הידוע בכינויו ווילי, האזין לקרוסבי–סטילס ואחרי כמה רגעים "צירף הרמוניה גבוהה מעל האוקטבה של השניים, הזריק אנרגיה מדהימה והוסיף לשיר את נשמתו היתרה. משהו מהותי השתנה באווירה בחדר", כותבת אלן סנדר, "זה היה כאילו הרף עין של גורל מפנה לעצמו נתיב, רגע שאחריו אף אחד מהם, או המוזיקה שלהם, לא שב להיות כשהיה" (התיעוד האינטימי, הצמוד והאמיתי ביותר הוא של העיתונאית אלן סנדר [Ellen Sander] שהייתה בחדר וליוותה את האלבום הראשון של CSN מניצוץ בעיניים ועד להדפסה. זה שולי לדיון, אבל אסופת כתבות הרוק של סנדר, Trips"" שמה, אזלה לפני שנים רבות. לפני שבועיים זכתה להוצאה מחודשת כולל בקינדל ודרכה גיליתי שסנדר, בת 75, היא שכנתי בבלפסט, מיין, העיירה שבה אני חבר בקואופ, ושהיא משוררת נחשבת המגישה תוכנית רדיו שבועית. קבענו פגישה עם שובי הביתה).

זה היה רגע מוזיקאי אלכימי ששינה באופן מהותי את התוואי של הרוק האמריקאי. כל מי שזכה להיות בסביבה של השלושה בעת שהגדירו את הצליל הייחודי שלהם, שהתאפיין בהרמוניה קולית חד–פעמית, נשגבת ומנצחת, ראה את החותמת שנצרבה בגו השחוח של שנות ה–60, שהחלו דועכות אל סופן האלים והמפלג שהותיר את אמריקה ניצבת על ברכיה ומחזיקה בחיקה את חלליה, פצועיה ומי שטרם פרצו דרך אל השוויון והזכויות. נדמה לי שאינני מגזים - ודאי לא בהעדפתי האישית - שקס"נ היא הלהקה שהכי השפיעה עלי באופן שבו עיצבה את חיבתי לאמריקה, בצליל המיוחד ובשירים שארזו את החוויה האמריקאית מכל היבטיה. לא היה כמו רגעי התעלות הנפש האקוסטיים שלהם; במרכז קרוסבי ונאש שהפכו לחברים קרובים ושקולותיהם המשותפים השתרגו ונשזרו לתפארת. בפינה השנייה היה סטילס, אחד מנגני הגיטרה הגדולים, שניל יאנג אמר עליו לאחרונה שסטילס טוב בגיטרה ממנו, עם קול בריטון חם וצרוד ויכולת נדירה לצרוח בסולם הנכון ממרום קולו ואחר לצאת לסולו גיטרה מלודי, חכם ואגרסיבי, לפי העניין.

בספירה קטנונית, נדמה שיש להם רפרטואר דל של 20 שירים מופתיים שאולמות שלמים יודעים לשיר אותם אחרי תו הגיטרה הראשון. מי שמתאמץ - כפי שהאזנתי בהתמדה לפני הכתיבה - בסך כל פועלם המוזיקלי כשלישייה, רביעייה עם יאנג, צמדים בקונפיגורציות שונות וקריירות סולו, הם יושבים על אחד ממאגרי השירים הגדול, המרשים והקומוניקטיבי בתולדות הרוק. לא היה קל לראות אותם לפני 20 שנה בקרנגי הול בניו יורק. כבר אז הם היו זקנים שלעתים ברח להם זיוף ("תודיע לי כאשר תמצא את הסולם", אמר נאש לקרוסבי בדאחקה קטנה). הם היו כבדי משקל, שבי שיער ומקריחים. גרהאם נאש הוכיח שאוזניים מזקינות קודם, עם יריעות דמבו ותנוכים בגודל כריות קינג סייז.

אבל הם עדיין כאן, אף על פי שים של שנאה מרה נפרש ביניהם. דברים שעשו ואמרו ופגעו איש באחיו. והפנומן המוזר הזה, שמכל מי שהיו אמורים למות צעירים, דווקא קרוסבי, הנרקומן עם כבד שני או שלישי, יצר התאבדות בלתי נשלט וחיים ללא חשבון, עדיין כאן ואפילו הקליט כמה אלבומי סולו גדולים בעשור האחרון, כתב שתי ביוגרפיות וכעת הוא במרכזו של סרט תיעודי חדש.

***

כאשר היו באמצע הקלטת האלבום הראשון שלהם, ירד באל־איי גשם במהלך 40 ימים ולילות. שוכני הקניונים היו מתוחים ועצבנים. אנשים היו מרותקים לבתיהם. אבל ביתו של קרוסבי בבברלי גלן, בקתת עץ נוחה, זהר באור נרות, הדיף ריח קטורת, וכולם ישבו מול הטלוויזיה וצפו בשידור חוזר של הופעה של פיט סיגר עם מיסיסיפי ג'ון הרט, נגן בלוז זקן. השלושה היו מרותקים. כרגיל, האיש בעל מנטליות הקומבאיה החייכנית, ווילי נאש, הרים את הגיטרה שלו והציע, "בואו ננגן את כל האלבום". סטילס הרים את הגיטרה וניגן את ריף הפתיחה של Suite: Judy Blue Eyes, השיר הראשון. כאשר סיימו לנגן את האלבום, נותרו הנוכחים בבקתה הלומי אושר וכישרון. בעיקר השלישייה, שהתקשתה להאמין כמה מיוחדת, חמה ומאחדת הייתה המוזיקה שניגנו וכמה נדירה הייתה ההפריה ההדדית.

למחרת רציחתו של בובי קנדי ביוני 1968 כתב קרוסבי שיר כאב אפוקליפטי בשם "Long Time Gone" אך לא הצליח לסיים אותו. בסופו של יום הקלטה אחד, כאשר כולם הלכו הביתה, נשאר סטילס באולפן ועבד כל הלילה על השיר של קרוסבי. הוא ידע מה חסר בו. לא היו לו דופק, קצב נכון וגיטרה טובה. כאשר שבו למחרת לאולפן, השמיע סטילס לקרוסבי את השיר שלו. קרוסבי התמוטט לרצפה, פרץ בבכי ונישק את סטילס. "אתה אחי", אמר לו.

זה היה הרבה יותר מורכב: קרוסבי היה מאוהב בג'וני מיצ'ל, שעזבה אותו לטובת לאונרד כהן, שנטש אותה בתורו, כי זה מה שכהן עשה. סטילס הרגיש כי אהובתו ג'ודי קולינס חומקת מבעד לאצבעותיו והציע לה נישואים. חצי מהזמן העביר בכאב לב, חצי בכתיבת שירי אהבה וחצי נוסף בניסיון לשכנע אותה לא לעזוב. נאש התאהב במיצ'ל, שהתאהבה בו, וקרוסבי, סטילס ונאש התאהבו איש ברעהו. התגובה שקיבלו על המוזיקה שלהם הייתה כה רגשית ומהבטן, שהם היו מדושני עונג.

1969 היא אחת השנים האקלקטיות, השאפתניות והרבגוניות בתולדות הרוק. בבריטניה טרחנו המי את ההיגיון והטעם הטוב עם "טומי" היומרני. הביטלס הניחו את "אבי רואד" הנפלא ללא ההמולה שהקדימה את "סרג'נט פפר". לד זפלין יצאו לדרך. ג'ו קוקר הקליט אלבום בכורה נפלא. אמונה עיוורת הגדירה את המונח סופר–גרופ והשאירה כמה שירים אלמותיים. גם קינג קרימזון השמיעו קול. הסטונס עלו כיתה עם "Let It Bleed" הנפלא. באמריקה טחנו הביץ' בויז וקרידנס את שלהם. סנטנה הוציאה אלבום ראשון שומט לסתות. הגרייטפול דד יצאו עם "Live/Dead". האחים אולמן עם אלבום בכורה כובש. גם שיקגו.

לא היה קל למרפק מקום בצפיפות הנדירה הזאת. אבל עם צאת האלבום הראשון של קס"נ באביב 1969, נכנסה אמריקה להאזנה דרוכה. זה היה משהו אחר. מושלם, מחובר, מעכשיו, מעורב, מיוחד. לשיר הפתיחה היו שלושה מעברים שונים. נאש קשקש בדרך למרקש. קרוסבי שר על אחת מאהבותיו ב"גווינביר". סטילס שניגן כמעט בכל הכלים, קרוסבי ונאש אינם נגנים גדולים, גדש את האלבום בכל ההשפעות המוזיקליות שלו. מבלוז דרך קאנטרי למוזיקה לטינית. זה היה צ'ילי חריף ונדיר בטעמו.

"Wooden Ships", שנכתב בעזרת ג'פרסון אירפליין, אחד השירים הדיסטופיים האפקטיביים שמתנהל בו דו–שיח בין ניצולי שואה גרעינית וחייזרים שנחתו להתעניין בשלומם ואוכלים את אותם גרגירים, נצרב בתודעה ונותר מיוחד ומרתק עד היום. השראתו של סטילס שורה על האלבום כרוח על פני המים, אבל היה ניסיון מודע להקפיד על חלוקה שווה של שירים. כולם מתקיימים כאן בצוותא: השקפת עולמו העולצת ואהבתו לסביבתו של נאש. הפתוס המאוהב של קרוסבי וחדוות בוקר השחקים ורוכב הרודיאו סטילס, שמאגר היצירה שלו היה נדיר.

50 שנה הן המון זמן. לעתים יותר מדי. חברים שגדלו ואהבו איתי הפכו את עורם והם אוחזים בבון טון שכולו הסתייגות רטרואקטיבית אנינה מבית גיל הזהב עם החלקים התותבים שהם קס"נ. אני בז להם מהמקפצה. האלבום הזה, וכמובן "דז'ה וו" שבא אחריו ושאליו הצטרף בטובו יאנג, הוא התו הראשון שאני מחפש באייפוד כאשר אני נכנס לנסיעה ארוכה במכונית. לא רק משום שאני מכיר את השירים ואוהב לשיר איתם. אלא משום שזו מהותה של יצירה קלאסית שעמדה בתלאות הזמן. היא רעננה, מרתקת, צעירה וקולחת, ותמיד אני מגלה שם משהו שלא שמעתי קודם. Long live CSN! ושימותו הקנאים. בשבוע הבא אשתה בירה עם אלן סנדר ואשמע רכילות מיד ראשונה.