קצת יותר ממחצית היהודים בישראל נוהגים, או לפחות נהגו, להדליק מדורה בערב ל”ג בעומר. אם לדייק: מדובר על 51% שאומרים שהם מדליקים, על פי הסקר המקיף של פרופ’ קמיל פוקס, שעומד בבסיס המחקר והספר ״#יהדותישראלית, דיוקן של מהפכה תרבותית״ שכתבנו יחדיו (זמין בחנויות, במקרה המאוד בלתי סביר שעוד לא קראתם). ועוד: המדורה היא מנהג כלל־ישראלי. חילונים מדליקים (גם אם קצת פחות), חרדים מדליקים (קצת יותר), דתיים (יותר מכולם), מסורתיים (איפשהו באמצע). מי שגרים בכפר מדליקים יותר ממי שגרים בעיר. זה צפוי. מי שיש להם ילדים, שולחים אותם למדורה גם אם הם עצמם אינם הולכים (63%). זה ברור. 
 
שווה לבדוק את הנתונים האלה מחדש בעוד שנה או שנתיים. שווה לראות האם מה שקורה השנה, או נדמה שקורה, הוא תחילתו של תהליך שסופו הוא גם סופה של המדורה המסורתית. הרב הראשי כבר אומר שאין צורך, הכבאים מבקשים לוותר, עיריית רעננה מציעה בריכה כתחליף, פעילי איכות הסביבה מזהירים. החום הגדול שפוקד את ישראל השנה הוא אירוע נקודתי. אבל דומה שבנטייה להדליק מדורה חל שינוי החורג מעבר אליו. גם בגלל המודעות לנזקים שהיא גורמת, גם בגלל הרגישות הגוברת לענייני איכות סביבה וחיים, גם, ואולי בעיקר, משום שישראל גדלה. אין דין מדורות שמדליקים שני מיליון יהודים כדין מדורות שמדליקים 6.5 מיליון יהודים. 
 
הדלקת מדורה היא המנהג העיקרי של ל”ג בעומר. על כן ראוי לשאול לא רק האם להדליק או לא להדליק, אלא גם מה יקרה למועד הזה בלוח השנה בהיעדר מדורות. האם דינו להיעלם מתודעתם של רוב הישראלים, כפי שנעלמו מועדים אחרים שרק מעטים מקיימים אותם, נאמר, צום י”ז בתמוז? האם דינו להפוך ליום שיש עליו בלעדיות לקבוצה מסוימת – גדולה למדי, כחצי מיליון בשנה – של מי שעולים לקבר רבי שמעון בר יוחאי? יום ירושלים הוא דוגמה לסוג כזה של יום, שרק ציבור אחד מקפיד לשמור עליו (הציונות הדתית). 

מדורה בדרום תל אביב. צילום: אבשלום ששוני
מדורה בדרום תל אביב. צילום: אבשלום ששוני

 

בלי מדורה, יש רק שתי אפשרויות: למצוא תוכן חדש, או להבין שזה נגמר. להבין שבנסיבות הקיימות אין דרך לקיים את המסורת היהודית הזאת, שממילא לא תמיד קוימה בקפדנות, שממילא קיבלה תנופה מכוונת בשל ההתעצמות של הציונות, בגלל בר כוכבא, והמרד, והגבורה, והקשר לארץ. והרי גם על התנופה הזאת יש כמובן ויכוח, בגלל מי שסבורים שסיפור בר כוכבא הוא סיפור הראוי לגינוי ולא להתפעלות.

כך או כך, שינוי תרבותי של ל”ג בעומר מחייב גם חשיבה מעשית. מדוע להותיר על כנה את חופשת הילדים בבתי הספר, אם אינם הולכים בלילה למדורות? ארגוני המורים ודאי לא ימהרו לוותר על החופשה, אבל צריך לומר ביושר: אם אין מדורות, אין לה הצדקה. והאם ועד כמה ומה ללמד בבתי הספר לקראת ל”ג בעומר. ואם המדורה היא לא להיט סביבתי, מה יהיה על המנגל של יום העצמאות. 
 

לפני יותר מעשור הוחלט שהיום הזה הוא גם יום הוקרה לחיילי המילואים. החלטה נכונה. תוכן חדש למועד שמחפש תוכן. גם אגודות הסטודנטים החליטו לחגוג את יום הסטודנט בתאריך הזה. עוד תוכן חדש. לא בטוח ששני אלה מספיקים כדי של”ג בעומר יישאר בתודעתם של רוב הישראלים. אבל אולי לא נורא אם לא יישאר.



או שאולי זה הזמן לנסות לחדש. לחזור לחץ וקשת. או להביא עוד יותר ישראלים למירון. או להציע משהו שיהיה ההפך ממדורה – כמו לשתול עצים בל”ג בעומר (אבל אז מה נעשה עם ט”ו בשבט?). דבר אחד צריך להיות ברור: אי אפשר לקיים את ל”ג בעומר רק מכוחו של סיפור נושן. כדי לקיים אותו צריך מסורת של עשייה. בלי מנהג, אין חג.