אני אוהד ליברפול מכיתה א'. ולא במקרה. למה דווקא ליברפול? פשוט מאוד: כי בכיתה א' כולנו לומדים לקרוא, כך גם אני, אז כשפתחתי עיתון בפעם הראשונה בחיים שלי יצא שליברפול הייתה במקום הראשון בטבלת הליגה האנגלית והחלטתי מיד להיות אוהד שלה. פשוט מאוד, לא? לא, האמת שלא כל כך פשוט.
כי אני גם אוהד ארסנל מכיתה א'. ולא במקרה, כי באותו יום שקראתי עיתון לראשונה ראיתי ממש מתחת לליברפול, במקום השני, קבוצה עם שם כל כך מיוחד, כל כך מסעיר, כל כך קסום, כל כך יפה – שלא יכולתי אלא להיות אוהד גם שלה: ארסנל.
וכך אני אוהד ליברפול ואוהד ארסנל כבר מגיל 6. ומנצל את זה עד הסוף ומכל הכיוונים – פעם מכאן ופעם משם. כשליברפול בכותרות מתקשרים אלי מתוכניות ספורט ברדיו ומבקשים ממני לדבר כאוהד ליברפול. כשארסנל בכותרות – מציגים ומראיינים אותי כאוהד ארסנל. ואני לא מתקן אותם אף פעם. נהנה עד הסוף משני העולמות, מה רע?
כשהיינו ילדים היינו בטוחים שהליגה האנגלית היא הטובה ביותר בעולם, ה־NBA של הכדורגל. זו הייתה אקסיומה שלא היה עליה שום עוררין – כמו לוח הכפל, כמו עשרת הדיברות שעל לוחות הברית, מה שלמדנו בבית הספר בדיוק באותה תקופה. לקח לנו עשורים להבין שזה לא נכון, אבל עד שהשתכנענו שהכדורגל בספרד, איטליה וגרמניה טוב יותר – מתברר לפתע עכשיו שזה כן נכון. אנגליה שולטת. שתי קבוצות אנגליות (ארסנל וצ'לסי) ביום רביעי בגמר הליגה האירופית. שתי קבוצות אנגליות (ליברפול וטוטנהאם) במוצאי שבת בגמר ליגת האלופות. ואף אחת מהן היא אפילו לא הקבוצה מספר אחת באנגליה, כי מנצ'סטר סיטי טובה יותר ומנצ'סטר יונייטד גדולה יותר.
באצטדיון הייבורי הישן של ארסנל הייתי בפעם הראשונה בשנות ה־80 (0-2 נגד נוטס קאונטי). באצטדיון האמירויות החדש – בעשור הראשון של שנות האלפיים (1-1 נגד אברטון). אבל העלייה לרגל המרגשת ביותר הייתה בין לבין, באמצע שנות ה־90: לאצטדיון אנפילד בליברפול (0-3 נגד אסטון וילה, משחק הבכורה של מייקל אואן בקבוצה הבוגרת). אני זוכר שכשנכנסתי לאצטדיון ונעמדתי דום מול השלט הקדוש "This Is Anfield", ראיתי לפתע את פני משתקפות במראה גדולה שהייתה שם על הקיר. האימג' הזה הזכיר לי מיד תמונה היסטורית מאוד מפורסמת, אולי הכי מפורסמת: אמרתי לחברי שהיו איתי שיביטו בראי, שאנחנו נראים בדיוק כמו הצנחנים רגע אחרי שכבשו את הכותל במלחמת ששת הימים.
כן, זה מה שהיו בשבילנו ליברפול וארסנל, החלומות הכי גדולים של ילדותנו, הכותל המערבי שלנו, אי שם מעבר לים הגדול. והנה הם מתגשמים דווקא עכשיו, לעת בלותנו. והנה, סוף־סוף אני יכול להיות גם אוהד ליברפול וגם אוהד ארסנל מבלי לסבול מסכיזופרניה קשה או מפיצול אישיות, כמו בשער האליפות ההוא של מייקל תומאס ב־26 במאי 1989 (בדיוק לפני 30 שנה) שגרם לי להיכנס לדיכאון עמוק ולהתפלש בעפר בשביל ליברפול ובאותה שנייה ממש לקפוץ מאושר עד לב השמיים בשביל ארסנל. מצד שני, אני כבר לא נאיבי: ברור לי שאין ליקום דרך עדינה יותר לרמוז לכם שצ'לסי תזכה בליגה האירופית וטוטנהאם בליגת האלופות.