זו הייתה הצלחה, וזה היה כישלון. הצלחה, כי מרכז תל אביב המה אדם, עשרות אלפים שזרמו ובאו והגיעו מכל רחבי הארץ. הצלחה, כי הייתה אנרגיה טובה באוויר ונישאו נאומים מלהיבים, ואפילו ח"כ איימן עודה לא גרם לשום תקלה בלתי צפויה שתהפוך ויראלית. תמי זנדברג הייתה אתמול יותר שמאלנית ממנו. זה היה כישלון, כי אם נתעלם לרגע באלגנטיות מבוגי יעלון, לא היו בהפגנה הזו אנשי ימין. החומה לא הובקעה. שני הח"כים הימנים של יעלון, יועז הנדל וצבי האוזר, נשארו בבית. הם מתואמים, אבל שותקים. הם לא אהבו את צירופו של עודה. הם חושבים ש"ככה לא עושים את זה נכון". מכאן לשם, המרכז־שמאל ממשיך לירות בתוך הנגמ"ש. הכלבים נובחים זה על זה, השיירה של ביבי עוברת, או מנסה לעבור, כי גם אצל נתניהו לא כיף בסוף השבוע הזה.
הטרגדיה של המרכז־שמאל מובנית, חסרת רחמים. אם לא יהיה נואם ערבי בהפגנה, ינחית האגף השמאלי אש תופת על הגזענות, על הדרת 20% מהאוכלוסייה, על ההתעלמות מהעובדה שהשחיתות פוגעת גם באזרחי המדינה הערבים. אם כן יהיה נואם ערבי בהפגנה, יקרה אותו הדבר, רק להפך: הימין יחגוג על האירוע כמוצא שלל רב, איימן עודה יהפוך לגלולת רעל שתצבע, בן לילה, את עשרות האלפים כבוגדים ומשת"פים עם מחבלים. "אתה מכיר את ביבי", אמר לי חבר כנסת מכחול לבן, "זה יהיה לחם בשבילו".
מה עושים? הפתרון המפא"יניקי המתבקש היה לתת לח"כ עודה לסרב. זה כמעט קרה. לקח לעודה כמה ימים לחזור לעפר שלח ולאשר השתתפות. "הרשימה כבר סגורה", נאמר לו. כמעט כולם נשמו לרווחה. מכאן לשם, פרצה סערה בתוך הנגמ"ש. איומים, פוסטים בפייסבוק, ציוצים זועמים בטוויטר, ובסוף בני גנץ, מכל האנשים בעולם, הרים טלפון לח"כ עודה והזמין אותו לבוא. הוא בא. הנאום שלו היה מצוין, אפילו סוחף. לרגע קטן אחד הייתה תחושה של שפיות. של מאבק צודק, שיכולים להשתתף בו כולם, מכל קצווי הקשת הפוליטית. כל מי שחושב שחוקי חסינות והימלטות פרסונלית מהדין תוך ריסוק בג"ץ מסכנים את המדינה, מוזמן. השחיתות מסכנת ערבים ויהודים, אשכנזים וספרדים, שמאלנים וימנים. השחיתות מסכנת את כולם.

הרגע הקטן הזה חלף במהלך הלילה. הבוקר כבר יעשו דוברי הימין קציצות מהעובדה שעודה נאם בהפגנה. הם יצליחו להחדיר, לפחות לשורות הבייס שלהם, שמדובר בהפגנה פוסט־ציונית. וזו הטרגדיה של המרכז־שמאל. השאלה אם להיות צודק, או חכם. מארגני ההפגנה עשו אתמול מעשה צודק. לא בטוח שהוא היה גם חכם. זו הסיבה שהח"כים הנדל והאוזר לא באו. הם ידעו שזה יקרה. הם חשבו שצריך לעשות את זה אחרת. כן להזמין דוברים ערבים, אבל לא כאלה שעומדים בראש מפלגה לאומנית ששוללת את ישראל כמדינה יהודית. האוזר והנדל נמצאים בקשר רציף עם אנשי ימין וליכוד, כולל חברי כנסת. הם מנסים "להביא" אותם לתובנה שנתניהו מחריב את המדינה כדי להינצל. האירוע אתמול, לשיטתם, תקע להם מקלות בגלגלים.
הרחובות בואכה רחבת מוזיאון תל אביב נסגרו אתמול לתנועה והמו אדם. רוב הקהל מבוגר. כמעט אין כיפות. לא סרוגות ולא שחורות. הרבה מאוד תל אביבים, אבל גם כאלה שבאו מרחוק. בגדול, הגיעו מצביעי עבודה, כחול לבן ומרצ. הערכת 100 אלף מפגינים אינה מוגזמת. אם זה היה בכיכר רבין, היא הייתה מתמלאת. "זה יהיה בכיכר רבין בפעם הבאה, אולי כבר בעוד שבועיים", אמר לי ח"כ מכחול לבן. שאלתי אותו למה לא כבר הערב. "לא היה לנו מספיק ביטחון עצמי", אמר, "עכשיו יש".
המארגנים השאירו את חברי הכנסת מחוץ לאוהל הפנימי, שיסתובבו בקהל. "אני מסתובב כל הזמן", אמר לי טל רוסו, "אנחנו בנחיתות מספרית. כולה שישה ח"כים שצריכים לעשות רעש של 24". רוסו שחה בקהל ונראה נהנה מכל רגע. גם רון חולדאי, השריף המקומי, הסתובב שם. לא נכנס לאוהל. "אני עומד עם האנשים", אמר. "אתה יודע, אני עליתי מאיראן", אמרה לי מפגינה מבוגרת, "אצלנו רק ההפגנות גירשו את הדיקטטור". שאלתי אותה אם היא מאמינה שגם אצלנו זה יקרה. "כן", אמרה.
בשלב מסוים נצפו אהוד ברק ונילי פריאל בקהל. בתוך אוהל המכובדים נרשמה התייעצות חירום. מה עושים? צריך לקרוא לו פנימה, לא נעים. או שבעצם אם הח"כים בחוץ, למה שלא יישאר בחוץ? הוחלט לא לעשות כלום, אבל ברק, כמו ברק, נכנס פנימה עם נילי ואף אחד לא העז לעצור אותו. יש מצב שאיך שנכנס התחרט, כי מי שהמתין לו שם היה גבי אשכנזי. ובכן, הם לחצו יד, לחיצה שאפילו הוגדרה חמימה. ואם זה קרה, אז השמיים הם הגבול.