אסור שנתניהו וגנץ ימלכדו עצמם שוב בהצהרות שימנעו ממשלת אחדות

סחריר מטומטם חדש בא למדינה: רק תוציאו את נתניהו מהמשוואה, ושימו מישהו אחר מהליכוד – נגיד, את יולי אדלשטיין או ישראל כץ -  ותראו איך קמה לנו ממשלת אחדות גדולה ויציבה עם כחול לבן. אבל כולנו יודעים, וכולנו הצבענו בדיוק על זה בבחירות האחרונות: אין ליכוד בלי נתניהו ואין גוש ימין בלי נתניהו. ואנחנו או בעדו או נגדו. והעם איתו, רוב העם, אין מה לעשות. הליכוד בלי נתניהו שווה בערך כמו הכריזמה של יולי אדלשטיין וישראל כץ ביחד. כלומר, אפס. לכן הרעיון שנתניהו הפך לנטל לליכוד וכי בלעדיו אפשר להקים ממשלה יציבה הוא בדיחה מוחלטת. והכוונה הסכסכנית מצד כחול לבן לנסות להוציא את הכי חזק מהזירה, כי מולו הרי נפסיד, שקופה לגמרי.  
 

עדיין לא ידוע אם נלך לבחירות או שנתניהו יצליח להקים ממשלת ימין. ההנחה שלי היא שבלי כניעה מוחלטת של החרדים לליברמן בעניין חוק הגיוס (וייתכן שייכנעו בסוף, מפחד שתקום ממשלת אחדות) אכן נלך לבחירות, וכל השאלה עכשיו, לקראת הבחירות הבאות עלינו שוב לטובה, אם כחול לבן ימלכדו את עצמם שוב לאותה פינה, שבה הם לא הולכים עם נתניהו, כי "לא נשב עם ראש ממשלה תחת כתבי האישום", כי "זה לא מוסרי" כביכול, כפי שלחץ עליהם להצהיר ולעשות לפני הבחירות הקודמות אבי גבאי, אבי כישלון העבודה. והם אכן הצהירו על כך, קצת בניגוד לרצונם (או לפחות בניגוד לרצונו של גנץ, שניסה להשאיר לעצמו תחילה פתח מילוט) והתמלכדו בהצהרות של עצמם, כפי שכולנו רואים גם עכשיו, למרות שהדין והחוק עומדים בנקודה זו לגמרי לזכות נתניהו.

הרי על פי חוק ראש הממשלה, הוא בהחלט רשאי להמשיך לכהן כראש ממשלה, גם תחת כתבי אישום, ומי שפוסל אותו מסיבת מוסריות כביכול - משים עצמו למעשה כערכאת בית משפט. זה בלתי סביר לחלוטין, למרות שזה הדגל המרכזי של כחול לבן. כך גם בעניין החסינות. כחול לבן רשאים כמובן להתנגד לתיקון כלשהו בחוק החסינות, אבל הם לא יכולים למנוע מנתניהו לבקש מהכנסת לא להסיר את חסינותו על פי חוק החסינות הקיים, והכנסת תחליט אזי אם היא נותנת לו חסינות או לא. גם זו זכותו המוחלטת על פי חוק. לכן, התבצרותה של כחול לבן ברדיפה המשפטית של נתניהו היא סוג של הפגנת בורות משפטית ואי־מתן כבוד לשלטון החוק. 

 

גם נתניהו אחראי כמובן במידה רבה לחסימת האפשרות לקואליציית אחדות, שאין טבעית ומתבקשת ממנה לישראל. מלכתחילה הצהיר נתניהו כי פניו קודם כל לשותפות עם הקואליציה "הטבעית" מסמוטריץ' עד בן גביר, ומליצמן עד דרעי, וכך פגע מלכתחילה באפשרות להקים ממשלת אחדות מצוינת שאין טבעית ממנה לישראל לקראת תוכנית המאה ושאר האתגרים העצומים, שקואליציה צרה לא תוכל לעמוד בהם: האם סמוטריץ' לא יטיל וטו על כל גמישות מדינית שנתניהו ודאי ירצה להפגין נוכח תוכנית המאה, ויחתור לעימות בלי נסבל עם בית המשפט העליון בחקיקה הנמהרת והרעה שלו?

האם ליברמן לא יכפה "הכרעה ולא הסדרה" מול חמאס, וכך יסבך אותנו בשפך דם מיותר אולי? האם כחלון לא ימשיך "להיטיב עם העם" בניגוד לצורכי המשק? האם יגורשו מבקשי המקלט, אחרי עשר שנים בישראל, מתוך ערלות לב אכזרית ובלי להתחשב בצורכי המשק ומסעדני תל אביב, במקום שיוכרו פשוט כעובדים זרים? 
 

כל הרעות האלה, ורבות אחרות, יכולות להימנע אם תקום ממשלת אחדות (בראשות נתניהו, כנראה), שתתאחד סביב כמה עקרונות יסוד, מתווה הצלה לישראל: ראשית (כפי שהציע אפילו אבי גבאי), אין פינוי התנחלויות; שנית, תיקון חוק הלאום באופן שיבטל את עלבון הלא יהודים בישראל, ובעיקר הדרוזים ששירתו בצה"ל בנאמנות; שלישית, חתירה לשלום ולמניעת שפך דמים בכל החזיתות, תוך שמירה תקיפה על ביטחון ישראל; רביעית, שמירה על עצמאות בג"ץ.