מה גרם לי לשנות את סדר היום, ולנזול מהעיניים בלי קשר לדלקת

כשהתמודדתי עם סרטן עצמות בגיל 11, לא נשברתי. כשחברי לסרטן נפטרו ממש במיטה ליד, לא נשברתי. כשאובחנתי בשנית לאחר ההחלמה ונאלצו לכרות את רגלי, גם אז, לא נשברתי. כשעשיתי פיזיותרפיה מייגעת יום אחרי יום בשביל להיות מסוגלת ללכת עם פרוטזה, לא נשברתי. כשחזרתי לבית הספר ונאלצתי להשלים חומרי לימוד של ארבע שנים, לא נשברתי. כשהתגייסתי לצבא בהתנדבות ומילאתי תפקיד משמעותי ומאתגר על רגל אחת, לא נשברתי. כשהשתחררתי ועברתי מבחני קבלה מתישים ללימודי רפואה, לא נשברתי. אבל היום, נשברתי.
 

אני קוראל ודר, בת 23, סטודנטית לרפואה בשנה א', קטועת רגל וחולת סרטן לשעבר. לפני עשר שנים, במועד כריתת רגלי, היה דבר אחד שעודד אותי - הידיעה שמפותחות כיום טכנולוגיות של פרוטזות בעלות ברכיים ממוחשבות שמדמות הליכה אנושית בצורה מדויקת ומשוכללת. כאשר השתקמתי והגיע מועד התאמת הפרוטזה, התברר לי שהמצב לא כל כך פשוט. תותבת ממוחשבת הייתה, ועודנה, יקרה מאוד, ומשרד הבריאות לא מימן אותה. במשך עשר שנים הבטתי מהצד על הפרוטזות המתוחכמות שנכים אחרים מקבלים, המתנתי וקיוויתי שיום אחד הדברים ישתנו. ואכן כך קרה, הדברים השתנו. לפני כחצי שנה נודע לי שמשרד הבריאות החל לאשר מימון של פרוטזות ממוחשבות במקרים חריגים, בעיקר לאנשים צעירים ופעילים.
 

התרגשתי מאוד ופניתי לוועדת חריגים במכון "לואיס", מכון המתאם אביזרים אורתופדיים מטעם משרד הבריאות שלאחריה קיבלתי אישור להתאמת פרוטזה שכזו. השמחה הייתה בלתי רגילה - סוף־סוף זה קורה. ימים ולילות העברתי בצפייה בסרטונים של הברך הממוחשבת שאקבל, שלוו בתחושות ציפייה והתרגשות שלא חוויתי מעולם.

 

אך השמחה הייתה מוקדמת מדי. לאחר תקופה של כחודש מקבלת האישור למימון הפרוטזה התברר לי שמשרד הבריאות לא אישר למכון התותבות שלי את ביצוע הזמנת התותבת, זאת בשל "חריגה ממחיר ההעמסה" (מחיר ההעמסה הוא העמלה שמכון התותבות מקבל על התאמת הפרוטזה). 
 

בעוד שמכון התותבות מעוניין לקבל עמלה של 11% כגובה העמלה שמשרד הביטחון משלם לו, משרד הבריאות מוכן לשלם עמלה של עד 5%. בניסיון לברר מה עתה עלי לעשות ולאחר פניות מרובות למכון "לואיס" קיבלתי מכתב שבו נאמר לי שסכום העמלה לא אושר, שאני מוזמנת למצוא מקום אחר לעשות בו התאמות לפרוטזה החדשה, בצירוף רשימת המכונים המורשים של משרד הבריאות.
 

הרמתי טלפון לכל מכוני הפרוטזות שנמצאים במרכז הארץ (הנמצאים במרחק סביר מירושלים, מקום מגורי) ואף לא מכון אחד הסכים לעשות את העבודה בעבור העמלה שהציע משרד הבריאות - 5%, אלא רק עבור 11% - כגובה העמלה שמשרד הביטחון משלם. אף כשהצעתי, בתור סטודנטית שאיננה עובדת, להשלים את הסכום בעצמי, משרד הבריאות אסר על כך! מסתבר שמכון תותבות שעובד באופן מורשה עם משרד הבריאות מנוע, מבחינה חוקית, מלקחת כסף באופן ישיר ממטופלים.
 

פניתי למנהל אגף השיקום במשרד הבריאות ואף לסגן השר ליצמן, אך התשובה שקיבלתי הייתה התנערות מוחלטת מאחריות. משרד הבריאות טוען שלמכונים יש הסכם שלפיו הם מוכנים לעבוד עבור עמלה של 5% בעוד שהם עצמם טוענים שלא קיים הסכם. אני, בינתיים, הקורבן לחוסר התקשורת והמאבקים בין הגורמים השונים.
 

נאבקתי בחיי בהרבה מאבקים. המאבק על החיים כנגד הסרטן, המאבק על השירות בצה"ל, על השיקום וההשתלבות בחברה, על לימודי הרפואה ועל כל הישג בחיי, שאליו הגעתי בזכות הסביבה התומכת שלי ובזכות המוטיבציה והרצון שלי לחיות חיים טובים ומאושרים כמו כולם, למרות מגבלתי. אני לא רוצה להיאבק במשרד הבריאות ובמדינה על זכויותיי, אני רוצה להיעזר ולהיתמך בהם ולקבל מהם את האפשרות לחיות חיים נורמליים כמו כל אזרח אחר. אני לא מסכנה ולא רוצה שירחמו עלי. אני רוצה שיעריכו בעלי מוגבלויות שמעוניינים ללמוד, לעבוד, לקדם ולפתח את החברה הישראלית ויאפשרו לנו לצמוח ולשגשג. בבקשה תשתפו ותעזרו לי להגיע לאוזניים של מישהו שיבין את מצוקתי וימצא פתרון.

חמש שנים אחרי שרגלה הימנית נקטעה בעקבות גידול סרטני שהופיע בפעם השנייה, התנדבה קוראל לצה"ל. שאלו אותה חברות: "מה תוכלי לעשות בצבא?", שאלה שדרבנה אותה להוכיח שהיא יכולה לעשות, והרבה. היא התקבלה לתפקיד יוקרתי שדרש ממנה לעבור קורס בן ארבעה חודשים בבסיס סגור.
 

היא סיפרה לעיתונאית סמדר שיר שהסיטואציה קצת הפחידה אותה, איך היא תסתדר במקלחת הצבאית? איך תצליח לעמוד בלוחות זמנים עם הקביים, "עוד חמש דקות מסדר". במקום שבו שירתה נדרש ממנה לעלות ארבע קומות. "הקושי הפיזי לטפס במדרגות עם קביים הוא לא סיבה מספיק טובה בשביל לוותר על עיסוק בעל משמעות, שממלא אותי בהמון סיפוק", היא אמרה למראיינת. בחוליה שלה בשירות כולם היו בעלי פרופיל 97.

כמות הסבל שעברה קוראל יכולה למלא דפים של ספר. כמות האומץ והנחישות ספר נוסף. עכשיו ניצבת הצעירה האמיצה מול הדבר שנגדו לא מספיקה נחישות ולא מספיק אומץ: היא צריכה להילחם בביורוקרטיה השולטת במדינת היהודים. היא צריכה להילחם בפקידות, באנשים קטנים, בספרי נוהל קשוחים, שאסור לסטות מהם סנטימטר ימינה או שמאלה, נגד זה קשה לבחורה צעירה להילחם.

נעניתי לבקשה של קוראל בפוסט שלה, ופניתי ישר ללשכתו של סגן שר הבריאות יעקב ליצמן. שוחחתי עם הדובר שגם שמו יעקב. יעקב מודע לסיפור, מודע לבעייתיות. הוא אומר לי שנעשים מאמצים לפתור את הסבך בענייני העמלות, הוא מספר לי שיש אשת קשר מיוחדת שמטפלת בנושא, הוא מבטיח שזה עניין של ימים עד שיגיעו לפתרון כלשהו שיאפשר לקוראל לקבל את הפרוטזה.
 

למען ההגינות אני חייב לומר שבתחילת השיחה אמרתי ליעקב (שנשמע לי כאדם חביב מאוד) שאנקוט צעדים על הגבול הדק שבין חוקי ולא חוקי אם הבעיה לא תיפתר. הזכרתי לו פעילות שלי נגד משרד הבריאות בעבר בעניינים דומים. לא הייתי צריך להזכיר לו את פעילותי בעניין שביתת חולי הסרטן, אז תקפתי ברקטות את משרד האוצר בירושלים, בזמן שאני צועק "מיידיי, מיידיי", קריאה להצלה במקרה חירום. השוטרים הבינו שעשיתי תרגיל ממזרי ואין להם קייס נגדי.
 

הבטחתי לדובר שאני ממתין שבוע. ליצמן ידוע כמומחה לבעיות סבוכות, מהסכמים קואליציוניים ועד הסכמים לאי־הסגרת פדופילים (מהמגזר החרדי) לארצות שדורשות את הסגרתם. מה זה בשביל ליצמן לפתור בעיה של פער עמלות מזערי?
 

בדקתי כבר כמה אופציות, כמו ניתוק של החשמל והמים בבית סגן השר. פרסום הטלפונים של סגן השר ובני ביתו ברבים עם בקשה מהציבור שיצלצלו אליהם במשך 24 שעות ביממה ולא ייתנו מנוח עד שעניין הפרוטזה ייפתר. יש עוד כמה פעולות יצירתיות ממוחי הקודח. כמובן שכל הפעילויות האלו ואחרות הן רק בגדר מחשבה ולא יבוצעו אם יפתיע סגן השר שהיה עסוק השבוע במגעים הקואליציוניים וימצא כמה דקות לפתור את עניין הפרוטזה של קוראל.