מוליך השולל: מעט אחרי חצות הגיח בנימין נתניהו מלשכתו בכנסת ויצא לעבר המצלמות. הוא היה בסערת רגשות ונראה כחיה נרדפת. העניבה האדומה, שאותה הוא שומר לימי קרב, בערה על חזהו. פוזת הנרדף המרוחה על פניו נראתה פתאום אותנטית. הוא הסתער על ליברמן כדוברמן. כמעט כרגיל, נדרש מאמץ כדי לחלץ מהטקסט של נתניהו מילה אחת של אמת. השיא היה כשהזדעק בקול גדול על כי ליברמן "גורר מדינה שלמה לעוד חצי שנה של בחירות, אחרי שגרר אותנו בפעם הקודמת... בתוך שמונה חודשים הוא גורר אותנו פעמיים לבחירות!!!".
יכול להיות שנתניהו מאמין במה שהוא אומר? יכול להיות שהוא בונה על הזיכרון הקצר שלנו? או שהוא מקווה שהספקנו לשכוח שמי שגרר את ישראל לבחירות שהתקיימו לפני פחות מחודשיים זה דווקא הוא, ביבי, לאחר שהתברר לו שלו"ז החלטות היועמ"ש בתיקיו הפליליים התקצר. עכשיו הוא מפיל את זה על ליברמן, בלי למצמץ. הוא משוכנע שכבר שכחנו שב־2015 הוא גרר את המדינה לבחירות בגלל חוק "ישראל היום". הרי הוא עצמו התוודה על כך בחקירותיו במשטרה. נתניהו הוא גורר סדרתי לבחירות. כמעט תמיד, מסיבות אישיות נטו. אחר כך הוא מדביק את זה על אחרים.
נתניהו המשיך: "אביגדור ליברמן, לצערי, הוליך שולל את המצביעים שלו". גם כאן, לא אמת. ליברמן הודיע הכל מראש. לפני הבחירות, במהלך קמפיין הבחירות, וגם מיד אחריו. בעמודים הללו הופיעו דרישותיו של ליברמן, מפורטות מפיו, רגע אחרי הבחירות. הכל היה שם, בדיוק נמרץ. הוא הדגיש, מראש, שלא יקבל שום פשרה ושום דיל, למעט אישור חוק הגיוס ככתבו וכלשונו. הוא פירט את התנאים הנוספים. מאז ועד יום רביעי בחצות הוא קיים כל מה שהבטיח.
מי שהוליך שולל את מצביעיו הוא דווקא נתניהו, כשהבטיח בקול גדול שלא ינקוט צעדי חקיקה למילוט מאימת הדין ("מה?? מה פתאום!!!!"), והפר את ההבטחה הזו דקה אחרי הקלפי. אבל שוב, הוא מנסה למרוח את הכתם שלו על החולצה של ליברמן. ואז, בעיצומו של אותו נאום לילי בכנסת, הגיע נתניהו לקרשצ'נדו. הוא יידה בליברמן את בליסטרת הזהב המנצחת: "אביגדור ליברמן עכשיו הוא חלק מהשמאל", זעק ראש ממשלת ישראל, "אביגדור ליברמן הוא חלק מהשמאל", חזר על הזעקה, וכדי שלא נבין אותו לא נכון, הוסיף מיד: "הוא חלק מגוש השמאל!". מה שהיה חסר לסצינה הזו הוא תמונת רקע שבה החברים מיקי זוהר, דוד ביטן, זאב אלקין, יריב לוין וכל שאר השטיחונים משתחווים וקוראים בקול גדול "יחי, יחי, יחי", תוך התעלמות אלגנטית מהעובדה שכמה שעות קודם לכן הציע נתניהו למפלגת העבודה את תיקי הביטחון והאוצר.
כשנתניהו פגש את המלך חוסיין בירושלים, בקדנציה הראשונה שלו בשנות ה־90, הלך מנכ"ל משרד ראש הממשלה, אביגדור ליברמן, להסתפר. שאלתי אותו אז למה לא נשאר במשרד לעשות כבוד למלך הפופולרי. מלכים ערבים לא באו לו טוב בעיניים. כשנתניהו הלך לוואי פלנטיישן, חתם על העברת 13% מיו"ש לפלסטינים, התחבק עם ערפאת והחזיר את חברון, ליברמן היה נגד. כשנתניהו התנצל בפני הטורקים ושילם להם פיצויים, ליברמן היה נגד. כשנתניהו השתפן מול חמאס פעם, ועוד פעם, ושוב, ליברמן אחז בדעה הפוכה. כשנתניהו שחרר מאות רוצחים תמורת גלעד שליט, ליברמן היה נגד. כשנתניהו הצביע בעד ההתנתקות, ליברמן היה נגד. כשנתניהו לא פינה את חאן אל־אחמר, ליברמן דרש לפנות. וכו' וכו'. בכל צומת שבו צריך היה לבחור בין דרך ימין לדרך פחות ימין (או שמאל), נתניהו בחר בשמאל, ליברמן בימין. אז איך מעז נתניהו להפוך את ליברמן לשמאל? התשובה פשוטה: יש מספיק פתאים שיאמינו לו. לכן הוא מעז.
בכנסת הנוכחית יש לגוש הימין 70 ח"כים. 65 בקואליציה שלא קמה ועוד 5 אנשי תל"ם של בוגי יעלון. 10 מתוך ה־70 לא מוכנים לשבת בממשלת נתניהו. החמישייה של ליברמן והחמישייה של יעלון. אגב, מתוך העשרה הללו, 6 היו בליכוד: ליברמן, פורר ואלי אבידר מישראל ביתנו, יעלון, האוזר וגדי יברקן מתל"ם. בניכוי הח"כים החרדים, קרוב ל־20% מחברי הכנסת של הימין בכנסת היוצאת, פוסלים את נתניהו. ביבי הפך לנטל על הימין. כדי להקים ממשלה אחרי 17 בספטמבר הוא צריך לגרוף בסביבות 40 מנדטים. הוא צריך להגיע ל־61 ידיים בלי ליברמן. לא משימה קלה.
גם אם יקרה הנס והוא ירכיב ממשלה אחרי 17 בספטמבר, הוא לא יוכל להעביר את החקיקה שתרסק את שלטון החוק. העניין הזה נגמר. לא יהיה לו זמן, לא יהיה לו כוח, לא תהיה לו תמיכה. אפילו בשפנייה המכונה בטעות גם "הליכוד" הצטברו כבר כמה וכמה ח"כים וח"כיות שאמרו למקורביהם שאין סיכוי שירימו יד בהצבעה על ריסוק המדינה למען הצלת משפחת נתניהו. זה לא יקרה. יתכבד נתניהו ויילחם על חפותו, כאחד האדם.
תוכניות וסדקים
מכל האנשים בעולם, בסוף אביגדור ליברמן הפיל את בנימין נתניהו. שני חברים יצאו לדרך לפני יותר מ־30 שנה. עכשיו הם מוצאים את עצמם אחד על הצוואר של השני. זה החל בכימיה לוהטת ושותפות מופלאה: האמריקאי והרוסי, הצבר והעולה החדש, האליטיסט והדחוי, הצלופח החלקלק והמלוטש עם חוטב העצים המסורבל והמסוקס. סיפור האהבה הזה הביא לנתניהו את השלטון, כנגד כל הסיכויים, בשנת 1996. אבל אז החלו הצרות.
בקדנציה הראשונה של נתניהו החליטו הוא וליברמן (שהיה מנכ"ל משרד ראש הממשלה) להחזיר את הכוח לחברי מרכז הליכוד המושמצים, ע"ח המתפקדים. המהלך ספג ביקורת נוקבת. ביבי נבהל. ליברמן לא. ברגע המכריע נטש נתניהו את ליברמן והתהפך. ארתור פינקלשטיין אמר לו שהמהלך יעלה לו בתמיכת הציבור הרחב. ליברמן זעם, שם את המפתחות על השולחן ופרש. הוא נשבע לחזור עם מפלגה משלו. הוא חזר. דעתו על נתניהו גובשה באותם ימים: חלש, הפכפך, נטול עמוד שדרה אמיתי. ליברמן נשבע שהוא גמר לעבוד אצל נתניהו. הוא יבנה כוח פוליטי לעצמו.
לתפיסתו של ליברמן, שלוש פעמים הוא העניק לנתניהו את השלטון על מגש של כסף: ב־96', כשהיה יד ימינו וניהל את הקמפיין. ב־2009, כשגרף 15 מנדטים והלך איתו לקואליציה. ב־2013, כשהתאחד עם הליכוד ערב הבחירות ואפשר לנתניהו לנצח. ליברמן לא ציפה לגמול כלשהו מנתניהו (לא תמצאו אדם חי שזכה ממנו לגמול כלשהו), אבל גם לא האמין שיקרה דבר הפוך: תמורת האיחוד ערב בחירות 2013, אמור היה נתניהו לסייע לליברמן לחזור לליכוד עם ישראל ביתנו. זה לא קרה. כמעט כרגיל, ברגע האמת ביבי נעלם. אחר כך פרץ צוק איתן, וליברמן הבין שמהעז ששמה ביבי כבר לא יראה חלב. ישראל ביתנו פרשה מהרשימה המשותפת. החברות, שהומרה בברית פוליטית, נסדקה לנצח.
בבחירות 2015 אמור היה ליברמן לעלות ליגה. הייתה לו תוכנית. הייתה לו ברית עם משה כחלון, הייתה לו הבנה עם בוז'י הרצוג. הוא אמור היה להביא מספר דו־ספרתי צנוע של מנדטים, לייצר בלוק עם כחלון ולגייס גם את הרצוג. הוא אמור היה לנפץ את תקרת הזכוכית. במקום זה, התקרה נפלה עליו. חמש דקות לפני הבחירות התפוצצה בקול רעש גדול פרשת ישראל ביתנו ומוטטה עליו את הבית. במקום להתמודד על השלטון, הוא מצא את עצמו נלחם על חייו. הוא שרד בקושי, כנגד כל הסיכויים.
אנשים שמכירים את ליברמן משוכנעים שבאותם ימים נולד הנדר שנדר, לגמול לביבי כגמולו. הוא היה משוכנע שנתניהו שלט שליטה מלאה ביהודה וינשטיין ו"הזמין" את חקירת ישראל ביתנו ערב הבחירות, כדי לנטרל אותו. זו הסיבה לכך שבמו"מ הקואליציוני אחרי בחירות 2015 ביצע ליברמן תרגיל הונאה מתוחכם ועקץ את נתניהו בדקה ה־90: הוא החליט להישאר בחוץ. נתניהו המבוהל מיהר לקנות את איילת שקד עם תיק המשפטים והקים קואליציית 61 על הבאזר. ליברמן האמין שהקואליציה הזו לא תשרוד הרבה זמן. הוא טעה.
כשהתברר שנתניהו מנהל רומן ארוך עם הרצוג, הבין ליברמן שהוא עלול לאחר את הרכבת. בסיועם של שקד ואלקין הוא הדביק את הרצוג בפוטו־פיניש ונכנס לממשלה במקומו. על הדרך קיבל את תיק הביטחון, חלום חייו. אלא שעד מהרה החלום הפך לסיוט. נתניהו הפך אותו לדחליל, עקף אותו דרך צמרת צה"ל, הקים מאחורי גבו קבינט צללים ולא ראה אותו ממטר. ליברמן הבין שבמקום להמריא, הוא צולל. הוא נמלט ממשרד הביטחון ברגע האחרון ממש.
ההבדל בין 2015 ל־2019 פשוט: אז, היו לנתניהו 61 ידיים בלי ליברמן. היום, יש לו רק 60. זו הסיבה שליברמן הצליח היום לעשות מה שלא הצליח אז: למנוע מנתניהו להקים ממשלה. הוא הרדים את ביבי לאורך המו"מ כולו, והכיש אותו בסוף. לראשונה מאז קום המדינה לא הצליח המועמד שניצח בבחירות להקים ממשלה. תדמית ה"ימין. חזק. מנצח" ספגה מהלומה. יחד עם השקר ששיקר נתניהו לבוחריו באשר לחסינות/התגברות, מדובר בשתי משקולות שלא יקלו על נתניהו את החיים עד ספטמבר.
טריטוריה חדשה
הטיעון של ליברמן שהוא בסך הכל מקיים את הבטחתו לבוחר, אינו משולל יסוד. מי שמכיר את ליברמן יודע שהעניין ההוא של "מילה זו מילה" משחק אצלו תפקיד ראשי. אין לו כריזמה מתפרצת, אין לו כישרון ורבלי, יש לו מבטא רוסי כבד ולוק של מתאבק. הדבר היחיד שיש לו הוא המילה שלו. הבעיה היא שבשלוש השנים האחרונות המילה הזו הסמרטטה לנגד עינינו. הפארסה עם איסמעיל הנייה ו־48 השעות, יחד עם החידלון מול עזה, הפכו את ליברמן לבדיחה. נדמה לי שזה חרה לו יותר מהרבה דברים אחרים. כשקבע את הרף הנדרש להצטרפותו לקואליציה לפני הבחירות, החליט שהפעם הוא לא מוותר על מילימטר. מילה זו מילה, על סטרואידים.
על הדרך הוא גם הצליח להמציא את עצמו מחדש. הוא הפך לנגד עינינו למוטציה הרוסית של יאיר לפיד. התקווה הלבנה הגדולה של הישראלים החילונים, הליברלים, המחזירים מלחמה שערה לכפייה הדתית. ליברמן יודע שבייס המצביעים המסורתי שלו הולך ומצטמצם ומנסה לכבוש לעצמו טריטוריה חדשה. תוך כדי כך הוא הופך, כמעט בן לילה, לאביר על הסוס הלבן של השבט הלבן. אחרי כל הדיבורים והרמטכ"לים והכחול לבן ושאר ירקות, בסוף בא איווט להוריד לנתניהו כאפה. לו רק יכול היה לצרף את איילת שקד, זו הייתה יכולה להיות הסערה המושלמת. לצערו, הוא כנראה לא יכול.
נתניהו זיהה את התוכנית של ליברמן כבר בהתחלה, אבל אף אחד לא האמין לו. ביבי פרנואיד, זה ידוע. מצד שני, גם אחרי פרנואיד רודפים לפעמים. הבעיה של נתניהו הייתה שלא היו לו אופציות. כתבי האישום הפכו אותו למצורע. הוא גם כמעט לא ניסה, מבעוד מועד, לסלול לעצמו אלטרנטיבות. הוא שיסה את סריסיו וכתבלביו באיווט בכל הכוח. הוא שכח שאצל ליברמן זה מייצר אפקט הפוך. יום לפני הדד־ליין הזעיק נתניהו ללשכתו בכנסת, ללא אזהרה מוקדמת, צוות של ערוץ 9 כדי להבהיר לליברמן שהוא מתכוון לחסל אותו מול הקהל הרוסי. אחר כך הודלף שהליכוד ישקיע עשרות מיליונים במגזר הרוסי כדי לפרק לליברמן את מאגר המצביעים. נשק יום הדין, יאיר (ג'ופרי) נתניהו, שוגר אחרי הדד־ליין. הג'וניור החל לצייץ ברוסית סובייטית. ליברמן, בתגובה, העלה תמונה שבה הוא צופה ב"ארץ נהדרת" בעיצומה של המהומה. אחר כך המליץ לחבר'ה בבלפור ובליכוד לשכור פסיכיאטר בעל שם.
הדרמה שלפנינו היא בלתי נתפסת. בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן ייאבקו בחודשים הקרובים לחיים או למוות (הפוליטי). נתניהו לקח את הליכוד כבת ערובה. מפלגת השלטון הפכה מזמן לכת פנאטית, שחסידיה הולכים כשוטים אחרי המנהיג לעבר האפוקליפסה. הם שותים את כוס התרעלה בזה אחר זה, בעיניים חלולות, נטולי רצון עצמאי או תובנה אישית כלשהי. בערב ההצבעה על פיזור הכנסת היו ליועז הנדל חמישה עריקים מהליכוד שהבטיחו לא להגיע להצבעה. יחד עם רועי פולקמן, טרגדיה בפני עצמה, זה אמור היה למנוע מנתניהו לפזר את הכנסת ולאפשר למחוקקים ליישם את החוק ולתת לח"כ אחר הזדמנות להרכיב ממשלה. אבל אז הגיעו, כמו תמיד, חברי הכנסת הערבים. אלה שלעולם לא יחמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות. הם הודיעו שיצביעו בעד הפיזור, והעריקים שבו, בבושת פנים, לספסלים האחוריים, כדי להתאבד יחד.
עסקת גבאי
כשחשבנו שמפלגת העבודה כבר לא תוכל להעמיק את הקבר של עצמה, טעינו. אבי גבאי, בתמימות בלתי מובנת (או שמא פופוליזם נטול בושה) ניהל בשתי היממות האחרונות מו"מ אינטנסיבי עם נתניהו על הצטרפות לממשלתו. האיש שתבע מבני גנץ לאורך הקמפיין כולו להצהיר בבירור שלא יישב עם נתניהו בשום מקרה, ניהל מו"מ על ישיבה עם נתניהו. התירוץ הרשמי: אנחנו עושים את זה כדי להציל את המדינה.
הפרטים מדהימים כשלעצמם. גבאי רצה להיות שר האוצר. כחלון לא הסכים לוותר על התיק. בסוף הוסכם שכחלון יהיה שר אוצר עד העברת התקציב בנובמבר ואז יתחלף עם גבאי. ומה אני אעשה עד אז? שאל גבאי את נתניהו. תהיה שר הביטחון, הציע נתניהו. כאילו משרד הביטחון הוא סוג של תורנות מטבח, רק בינתיים. על הדרך ניסה נתניהו לקמבן סולחה בין שתי הצ'ילבות המיתולוגיות, גבאי וכחלון. לגבאי לא הייתה בעיה. לכחלון כן. מקסימום, אמר, אני מוכן לפגישה עניינית. לא סולחה. כך או אחרת, אנשי נתניהו וגבאי, כולל הקודקודים עצמם, עבדו על העניין הזה כל הלילה שבין שלישי לרביעי. נתניהו הסכים לרדת מיוזמות החקיקה בענייני החסינות וההתגברות, כאילו כלום. זאת ועוד: גבאי דרש התחייבות מפורשת של ביבי לא לשבת עם ליברמן בשום תסריט או דרך, לנצח נצחים. נתניהו הסכים. הוא צילם לבקשת גבאי סרטון גט כריתות מליברמן. הסרטון היה אמור להיות פוליסת הביטוח של גבאי מפני בגידה ביבית אופיינית. הוסכם שיפורסם רק אחרי שהממשלה תקום. ובכן, היא לא קמה. אבל אין בסרטון צורך. ביבי ואיווט לפותים כרגע זה על צווארו של זה.
מתברר שהמפגש הלילי החפוז והמאולתר בין נתניהו לנשיאת העליון אסתר חיות והמשנה שלה חנן מלצר היה חלק מהדיל שנרקם עם גבאי. סוג של צעד בונה אמון ראשון של ביבי, כדי לשכנע את גבאי שהוא רציני. בין הצדדים סוכם שנתניהו יוכל לפעול רק במסגרת החוקים הקיימים. לבקש חסינות במתכונת הקיימת. על השאלה איך יצביעו אנשי העבודה על חסינות נתניהו לא ניתנה תשובה. הם הסתפקו, כנראה, באופציה שבג"ץ יפסול את החסינות הזו.
ביום רביעי לפנות בוקר צולם הסרטון של ביבי על ליברמן. אחר כך התקשר נתניהו לשיחת ועידה עם ראשי החרדים. השעה הייתה בסביבות שש וחצי. את דרעי היה צריך להעיר. גפני נשמע רדום. היחיד שהיה כבר ער היה ליצמן. נתניהו דיווח להם על ההתפתחויות וביקש את הסכמתם לביטול כל יוזמות החקיקה הקשורות למערכת המשפט. גם זו הייתה דרישה של גבאי, שתהיה הסכמה של החרדים מראש. נדמה לי שהוא (גבאי) או מי מטעמו היו על הקו במהלך שיחת הוועידה הזו. החרדים הסכימו. הם הבינו שבלי זה, אין ממשלה.
הבעיה היא, שגם עם זה אין ממשלה. בין לבין הבהיר יריב לוין שגם אם יוצע לו תיק המשפטים, לא ייקח. במצב הדברים, אם נתניהו הופך להיות ציפי לבני, אין לו עניין בתפקיד. בשורה התחתונה, אבי גבאי לא למד כלום ממה שקרה ליצחק הרצוג, שלא למד כלום ממה שקרה לשאול מופז, שלא למד כלום ממה שקרה לבוגי יעלון ולאיציק מרדכי ולדן מרידור ולציפי לבני ולשמעון פרס וליאיר לפיד ולכל המאמינים שהסכימו לעשות עם נתניהו עסקים. כוונותיו של גבאי היו טובות. הוא האמין שהוא מציל את המדינה ועל הדרך, בקטנה, גם את עצמו. הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות.
בסביבת גבאי טוענים ששלי יחימוביץ' וגם סתיו שפיר היו בלופ ולא פסלו על הסף. מספרים שם שהשאלה הראשונה שיחימוביץ' שאלה את גבאי, כשסיפר לה על המו"מ, היא "למה דווקא אתה לוקח את תיק האוצר". הם מספרים ששפיר דרשה את תיק החינוך. הם מציינים שיחימוביץ' ושפיר לא אמרו מילה מהצהריים של יום רביעי ועד הלילה, עת התפוצצה הפרשה אצל עמית סגל. זה מוכיח, לשיטתם, שיחימוביץ' ושפיר הן צדקניות שזרמו עם גבאי והתהפכו עליו כשהעסק נחשף.
יחימוביץ' ושפיר מכחישות מכל וכל. נדמה לי שהאמת נוטה לכיוונן. יחימוביץ' אכן הביעה פליאה על החוצפה שבה מנכס גבאי לעצמו את תיק האוצר, ללא זכות מוסרית, אחרי מה שעולל למפלגת העבודה. היא לא יצאה לתקשורת, כי קיוותה שהסיפור ייגנז ויתפוגג. היא סירבה לכל ההצעות מכל וכל. כך אומרת גם שפיר. בערב, כשהעניין דלף, התפוצצה מהומה גרעינית על גבאי. שותפו, טל רוסו, שאמור היה לפרוש איתו מהעבודה, הבין את גודל השגיאה והתחרט. גבאי טוען היום שלרגע לא התכוון לפצל את המפלגה. זה כבר לא מעניין אף אחד. לא בטוח שאחרי הבחירות הקרובות, יהיה מה לפצל.
הימין החדש
איילת שקד היא הסחורה החמה של הקיץ. או שנתניהו יסכים לשריין אותה בליכוד (אם יצליח להתגבר על ההתנגדות מבית), או שהיא תשריין את עצמה באיחוד מפלגות הימין, יחד עם נפתלי בנט. דילמה אכזרית מבחינת בלפור. שקד כבר סגרה לעצמה קריירה חלופית בהייטק. הרבה מאוד כסף וחיים קסומים, עד הבחירות הבאות. היא לא ידעה שהבחירות הבאות כבר באות. עכשיו היא חוזרת. הצטרפות לליכוד, מבחינתה, זה סוג של הגשמת חלום. כוס התרעלה שתיאלץ הגברת מבלפור לשתות כשזה יקרה, היא רק בונוס.
בנט העביר את עצמו תהליך חשבון נפש אישי בשבועות האחרונים. מרתון של פגישות ושיחות נפש עם אנשים מכל הסוגים והזרמים, אותם שאל איפה טעה. בנט הבין שעף על עצמו והסתחרר. הוא קיבל כמה החלטות. גם הוא לא האמין שההזדמנות לחזור תגיע מהר כל כך. הוא החליט להפסיק לעשות הצגות. להפסיק לריב, להתקוטט ולהתלהם. בנט הוא, מעכשיו, ימין ממלכתי. מחבק. שפוי. בנט של הנאום בפרס ישראל ובחידון התנ"ך, לא של הקטטות המתוקשרות עם בוגי ואיווט וכל השאר. בנט מתון יותר, ברוח רבני צוהר, שמחבק את כולם. הוא ישאף לחיבורים מקסימליים בימין. כולם מוזמנים. אפילו פייגלין. הוא יתרום כליה כדי לקבל בחזרה את איילת. גם במחיר המקום הראשון. הוא יפסיק לשקר לעצמו.
אגב, אם הוא חוזר לכנסת, אני בספק רב אם יצביע לפסקאות החסינות המושחתות שפירושן הרס בית המשפט העליון. ולא רק הוא. אבל עוד חזון למועד.