"תרשמו לפניכם: ביום רביעי תהיה ממשלה”. בפעם הראשונה שהעזתי והתנבאתי פוליטית בביטחון מופרז – התבדיתי. ההיגיון אמר שאצדק. גם אם השותפות הקטנות להקמת הקואליציה יציגו דרישות קיצוניות, הרי בסופו של דבר, “בדקה ה־90” כמאמר הקלישאה, מתפשרים, חותמים ויוצאים לדרך המשותפת. התחושה הזאת רווחה עד השעות הספורות לקראת תום המועד שהקצה נשיא המדינה למר נתניהו להציג לפניו קואליציה. קרה ההפך.



הנבואה הנ”ל נכתבה בעמוד הפייסבוק שלי, כאשר יומיים לאחר מכן העליתי פוסט נוסף: “איווט, קריאת ידיד מעומק הלב: אנא, תהיה חכם, לא צודק”. עלי להסביר. יש לי סנטימנט לליברמן, מאז היכרנו לראשונה אי אז בשנות ה־80. כמו רבים אחרים, שמחתי על השתלבותו של העולה החדש המוכשר, בעל המבטא הרוסי העמוק, במערכת הפוליטית, תחילה בליכוד ולאחר מכן כשהקים את מפלגתו העצמאית וטיפס לצמרת. הנה דוגמה למנהיג אמיתי, בעל נוכחות, יוצא ברית המועצות לשעבר, שכה מצליח בחיים הציבוריים בישראל.
 
יתר על כן: ליברמן תמיד מתגאה בדבקותו במורשת ז’בוטינסקי, והתפאר בפניי בצדק או שלא בצדק, שהוא מכיר את ז’בוטינסקי אולי יותר מכל איש ליכוד. וכשנפגשנו, תמיד הקדים אותי לא בברכת “שלום”, כי אם בברכת “תל חי”. אני מכיר ליברמן חייכן, מרוכך משהו, לאו דווקא זועם.
 

אני גם מסכים עם טענתו שמול התיאבון החרדי, יש לשמור על זכויות הרוב החילוני במדינה. אבל צריך לזכור: כמו שאלה קנאים לאמונה באל ללא עוררין, כך אלה קנאים לאלוהי החילוניות והליברליות עד קצה. גם חילוניות היא דת. אני עצמי אדם חילוני, נוסע ומבלה בשבת, אינו מקפיד על כשרות, תומך בחופש הפרט, תומך בזכויות הלהט”בים. אבל אינני פנאט. אני מכבד את החרדים, ואת שמירת המצוות. אפילו מקנא ב”אשרי המאמין” ו”קבלת הדין” שלהם. כל זאת עד לגבול מסוים שרחוק מקיצוניות, ובלי שיכתיבו אורחות חייהם לכלל הציבור. 
 
ליברמן, שהרחיק לכת בחילוניות שלו, מהווה כיום סדין אדום למפלגות החרדיות, בהתרסתו הבלתי מתפשרת נגד ה”השתלטות” החרדית כביכול, וגם באמירתו המופרכת, שנתניהו הולך להקים פה מדינת הלכה. גם בלי ליברמן, הנה למשל גשר יהודית מעל נתיבי איילון, הוקם גם הוקם. ליברמן הוא איש ימין מובהק בכל הנוגע למאבק בטרור, לזכותנו על ארץ ישראל השלמה ולהתיישבות בה (אגב, גם קיסריה, גם רמת גן, לא רק נוקדים – הם ארץ ישראל), אבל מניף מעל לכל את דגל החילוניות הבוטה שלו. תחת הדגל הזה הוביל לפיזור הכנסת, פחות מחודש לאחר התכנסותה לראשונה.
 
הוא היה לנטורי קרתא של הציבור החילוני. הוא יכחיש שהוא שונא חרדים, אבל זה הרושם שיצר בהליכתו - כראש מפלגה קטנה שבקושי עברה את אחוז החסימה, ובה ארבעה “שפוטים” שלא יעזו להמרות את פיו - עד לקצה, עד לגרירת ישראל לכמעט תוהו ובוהו, בבחינת ייקוב הדין החילוני את ההר הדתי. כל הערכים האחרים שהוא מתגאה בהם, הימניים יש לומר, נדחקו אצלו הצדה. איש הימין הזה מנע הקמת ממשלת ימין, מסכן את המשילות בישראל, ומביא עלינו גלי שמחה לאיד במעוזי חיזבאללה, בחוצות טהרן ובסמטאות עזה, ל”ישראל החלשה מתמיד”. 
 
האם זוהי דרכו להבטיח את שרידותו בחיים הפוליטיים, על חשבון האינטרס הלאומי, ולשם כך היה נכון להיות “הקש ששבר את גב הגמל”? “מילה של ליברמן היא מילה”, מבקש ראש ישראל ביתנו להדגיש שוב ושוב את פשר התעקשותו על חוק הגיוס. ומה באשר ל”מילה שלו היא מילה”, שיתמוך אך ורק בנתניהו (או אולי בכל מנהיג אחר שיעמוד בראש המחנה הלאומי)? 
 
היכן האחריות הלאומית בלגרור את כולנו לבחירות חוזרות רק בגלל מחלוקת שאפשר לכמת אותה במשהו כמו עוד 200־300 מגויסים נוספים בעלי פאות? ומה עם השאלות הביטחוניות, החברתיות, המדיניות, כאשר תוכנית המאה מידפקת על שער, והאויבים מגבירים זממם? ואיזו מין איוולת היא להחזיר לתודעה הציבורית שמות מהעבר הלא רחוק כמו אהוד ברק, אורן חזן, משה פייגלין, ג’מאל זחאלקה, מינה צמח ודומיהם?
 
כמובן, את הנעשה אין להשיב. ליברמן כבר רוכב על גל הסקרים הראשונים, שמנבאים לישראל ביתנו עלייה נאה. האם התל־אביבים, ובתוכם “פרשננו” רביב דרוקר, שכבר מכריזים על כוונתם להצביע 
 
ב־17 בספטמבר לליברמן, ישכחו לו את עובדת היותו נוקד מעונב, מתנחל אדוק? ושאלת השאלות: האם המחזה ההזוי הזה לא יחזור על עצמו גם לאחר ה־17 בספטמבר? הפעם אני רק שואל – לא מעז להתנבא.