המשחק האחרון של העונה, גמר ליגת האלופות היה עבורי הזדמנות לווידוי קצר אך מצמרר: קוראים לי ניר קיפניס, ואני מכור לשידורי ספורט. לפני שתקומו להתחבק איתי (בגולים) ולהגיד "ווי לאב יו, קיפניס", עלי להודות שאפילו הווידוי הזה קצת מרוכך, כי אני לא כזה חובב ספורט אלא מכור לשידורי כדורגל: אני נוהג לצרוך לפחות משחק אחד ליום, לא הולך לישון בלי אלי אילדיס ומירי נבו - וכשנמאס לנו קצת, אנחנו מגוונים ומצרפים גם את מאיה רונן, עד שאנחנו מתעייפים ופורשים לסיגריה שאחרי בדמות הצעקנים מ"יציע העיתונות" - שאיתם אני בדרך כלל נרדם.
 
מה רבו מעשיך ה' - בדיוק בל"ג בעומר השתא מלאו ל"ג שנים לשידור החי הראשון מליגת־העל בכדורגל (שנקראה אז הליגה הלאומית) בין הפועל תל אביב למכבי חיפה, ואני כמו נער שביקש רק לדפוק את הראש ודפק לעצמו את החיים, לא שיערתי שכך אתמכר. 
 
סימנים מקדימים היו שם בשפע: עוד כילד צעיר הייתי אוחז עד התחשמלות באנטנה הפנימית כדי לראות מבעד ל"שלג" המרצד בשחור ולבן כחמש דקות מזמאלק נגד אל־אהלי באדיבות הערוץ המצרי. את זאהי ארמלי הכרתי הרבה לפני אוהדי מכבי חיפה בזכות העובדה שלא ויתרתי על תוכנית הספורט בערבית (יום שני בשש וחצי, אחרי תוכניות הילדים) בהגשתו של סלומון מוניר - ששידרה בקביעות תקציר ממשחקי מכבי שפרעם. 
 

אומנם איני שולט בערבית, אבל לא היה קשה להבין את השידור עת שיחק (עד גיל 27!) אחד הכישרונות הגדולים של אותם ימים, בקבוצה מליגה נמוכה. זה הלך בערך כך: "ארמלי, ארמלי, ארמלי, ארמלי, ארמלי, ארמלי, גול!!!". יכול להיות שכבר אז היה צריך לשלוח אותי לטיפול, במקום זה שלחו אותי לצבא, מה שהביא לכמעט שלוש שנים שבהן נרשמו אומנם כמה ביקורים בשבתות במשחקי הפועל חיפה, אבל בסך הכל לא שידורים.
 
השלב הבא בהתמכרות התפרץ אצלי בסידני, אוסטרליה, כשאני פועל בניין: באיטליה נערך המונדיאל ששודר בשידור חי באוסטרליה לפנות בוקר, זמן מקומי, וגרם לי לנקר קשות מול פול גאסקוין, סלווטורה סקילאצ'י, קרל היינץ רומניגה ורוג'ר מילה, עד שכמעט נפלתי מהפיגומים ביום שלמחרת. רצה הגורל ושבתי ארצה בחורף הבא כשהמשחק הראשון ששודר בשידור חי בטלוויזיה היה שוב של מכבי חיפה, הפעם נגד הפועל פתח תקווה. 
###
הפסקה הבאה היא למכורים כמוני: אם בשידור הראשון ההוא מ־1986 נמנעה ממכבי חיפה אליפות משום שהקוון רחמים שאשו והשופט צבי שריר אישרו את השער של גילי לנדאו למרות נבדל פאסיבי (שבאותם ימים לא נהגו להבדיל בינו לבין אחיו האקטיבי), הרי שב־1991 זכתה מכבי חיפה באליפות, לאחר שהשופט חיים ליפקוביץ' פסל שני שערים של יוסי שושני במשחק שבו העניקה תוצאת תיקו מאופסת את האליפות לירוקים. ללמדנו שכמו עם השער שאושר לג'ף הרסט מול השער שלא אושר לפרנק למפארד במשחקים בין גרמניה לאנגליה במונדיאל, סופה של ההיסטוריה הוא לתקן טעויות שיפוט.
 
ואז החלה ההתדרדרות: העידן הרב־ערוצי הביא אל הסלון שלי כל כך הרבה שידורים חיים, עד שהפכתי למעין טוני מונטנה (אל פאצ'ינו) ב"פני צלקת", שרובץ עם פניו בתוך ערימת קוקאין: הליגה האנגלית, האיטלקית, הספרדית, הגרמנית, ליגת האלופות, ליגת־העל. וכמו כל מכור, אם במהלך העונה הייתי נוהג בזילות כלפי ההיצע הנדיב הזה ומוותר למשל על אטלנטה נגד פיורנטינה או באייר לברקוזן נגד איינטראכט פרנקפורט, הרי שמחוץ לעונה הייתי משתמש בכל תחליף סם אפשרי: מהפלייאוף בליגה הבלגית, דרך קופה אמריקה ועד לטורנירי ראווה. 
 
בימים קשים במיוחד (אני קצת נבוך לספר) שקעתי עד לתחתית - כדורסל, ווימבלדון, ספורט אולימפי, פורמולה־1 ועוד ענפי ספורט מיותרים (אני יכול לחשוב על כמה מכם שקורעים עכשיו את העיתון לגזרים מרוב עצבים - לא יעזור לכם: לא באו כל יתר ענפי הספורט לעולם אלא כדי לספק לאוהד הכדורגל מזור לעת פגרה). כן, אני לא גאה בזה במיוחד, אבל האמת חייבת להיאמר.
 
אז ממחר בלילה תחל עונת היובש שלי. קיץ אכזרי בלי מנצ'סטר יונייטד ובלי הפועל חיפה, כשכל מה שמציעים לי כתחליף הוא משפחה אוהבת וים, במקום בהייה במסך המרצד על הרקע הירוק של הדשא. "היש מכאוב ולא מכאובי הוא?", שואלת אלמנתו של הקטור מטרויה, עת נלקח בנה הפעוט על ידי היוונים, בעוד עירה האהובה עולה באש, ועל רקע קינתה המושאלת נזכרתי בהקטור קופר, שמיד אחרי המונדיאל בארגנטינה עבר לשחק בפרו. כן, אני חולה.