שגריר ארה"ב בישראל דיוויד פרידמן התראיין לפני שבוע ל"ניו יורק טיימס", ואמר, לראשונה מפי נציג אמריקאי בכיר ורשמי, כי "בנסיבות מסוימות, אני חושב שלישראל יש זכות להחזיק בחלק מהגדה המערבית". ועוד הוסיף וגינה את תמיכת ברק אובמה בהחלטה 2334 של מועצת הביטחון, בשלהי כהונתו העוינת. החלטה זו קבעה כזכור כי ההתנחלויות מנוגדות לחוק הבינלאומי. פרידמן אמר כי החלטה זו של מועצת הביטחון חיזקה את ביטחונם של הפלסטינים כי כל "הגדה המערבית" וירושלים שייכות להם. הוא, לעומת זאת, בטוח שהם טועים: "אין ספק כי ישראל זכאית לשמור לפחות נתח מהגדה".
אמר - והשמיים לא נפלו.
הפלסטינים קוננו. חוסיין א־שייח' אמר שזה מוכיח ש"תוכנית המאה" של טראמפ תקבֵּע את הכיבוש. סאיב עריקאת קרא למנהיגי העולם הערבי להגיב בהחרמת הפסגה בבחריין. בתגובה הודיעו מצרים, ירדן ומרוקו שדווקא יגיעו. הפלסטינים שוב הבינו שחוץ מטורקיה ואיראן - לא נשארו להם חברים. מערב אירופה מחתה רפות ונפנתה לצרותיה. שר החוץ הצרפתי אשר ביקר במרוקו מלמל משהו כמו "הצעדים של הממשל האמריקאי הם בגדר מאמץ שלא יכול להעניק שלווה", וגם הזכיר שצרפת, כמו האיחוד האירופי כולו, מתנגדת להכרה האמריקאית בירושלים כבירת ישראל. מארחיו המרוקאים אפילו לא טרחו להתפתל במשפטים דיפלומטיים נבובים מעין אלו. למזרח אירופה זה בכלל לא הזיז.
איימן עודה ואחמד טיבי ממש איבדו את זה. "פרידמן פושע בינלאומי", אמר טיבי. לו אני השגריר פרידמן - טיבי היה מקבל הודעה לקונית בדואר שהוויזה שלו לארה"ב מבוטלת. ושילך לחפש את החברים שלו במוקטעה. גם המעט ממה שנשאר מהשמאל הישראלי הביע זעזוע. יו"ר מרצ, תמר זנדברג, השתלחה בשגריר פרידמן וניסתה לעצבן את שולחיו בוושינגטון - "הוא צריך לזכור שהוא שגריר ארה"ב לישראל ולא למדינת ההתנחלויות" - אבל לאחר כמה ססמאות עבשות על "חיים של שלום ללא כיבוש" נשמעה ככובשת אנחה באומרה כי כנראה "הממשל האמריקאי החליט לשרת את הימין הקיצוני בלבד". שלום עכשיו (זוכרים? נשמע מוכר?) קראה לטראמפ להדיח את פרידמן. ודין יששכרוף, זה משוברים שתיקה, התמנה לדובר של איימן עודה. טוב, אולי זה לא קשור ישירות להצהרה של פרידמן, אבל עדיין משעשע. כאילו לא היה ברור לנו תמיד את מי משרתים החבר'ה המצוינים משוברים שתיקה.
וזהו. עד כאן התגובות לאחת ההצהרות החשובות שהושמעו בשנים האחרונות בהקשר "הסכסוך".
# # #
ברור כי השגריר פרידמן לא אמר את הדברים על דעתו בלבד. לא נשמעו שום גינוי או הכחשה מצד מחלקת המדינה או הבית הלבן. ולפיכך יש להניח כי מדובר במידע מדוד המשוחרר להכנת דעת הקהל בישראל, ברש"פ, במדינות ערב ובמערב לקראת "תוכנית המאה" של טראמפ. זו תכיל כמה מהלכים שישראל אינה יכולה לקבל בשום אופן, ובהם העברת חלקים מירושלים לריבונות פלסטינית, אבל הפלסטינים ידחו מיד את התוכנית, ואפילו את הכסף האמריקאי אינם מוכנים לקבל אם הוא כרוך בריבונות ישראל בעיר העתיקה ובהתנחלויות ביו"ש. ולכן, כשגם פרידמן מבין שאין זה סביר להניח שהתוכנית תביא במהרה לשלום במזרח התיכון - אנו נשארים עם הצהרה אמריקאית ראשונה על הכרה בזכותה של ישראל לספח חלקים מיהודה והשומרון.
יש לשים לב להתפתחות ההדרגתית: ההכרה בירושלים כבירת ישראל הייתה הכרה "דה יורה", להלכה, במה שקיים "דה פקטו", למעשה, למעלה מ־70 שנה. ההכרה בהחלת החוק הישראלי ברמת הגולן הייתה גם היא הכרה בדיעבד במעשה עשוי, במה שחוקקה ממשלת בגין לפני 38 שנים.
אבל לעומת שתי ההכרות האלה - ההכרה בזכות לספח חלקים מיו"ש עוד לפני שישראל עשתה זאת בפועל - חשובה שבעתיים. ארה"ב מכירה בזכות, ושוללת בכך את הקביעה כי מדובר ב"שטח כבוש" שסיפוחו מנוגד לדין הבינלאומי. הכרה זו נשענת על הטיעון הישראלי הוותיק כי לא כבשנו את השטח מידי שום מדינה ריבונית שהחזיקה בו כדין. כידוע, כבשה ירדן את השטח ב־1948, סיפחה אותו, אך לא זכתה להכרה בינלאומית וויתרה עליו סופית ב־1988. הימין טען כך תמיד. השמאל הפוסט־ציוני שלא רצה בארץ ישראל השלמה מיהר להמציא, או לאמץ, את הטענה המשפטית לאי־חוקיות. ומה על ירושלים? איך היא הפכה "חוקית"? ולוד ורמלה? הרי רק בדרך הכיבוש שהרחיב את גבולות כ"ט בנובמבר הפכו אלו לחלק ממדינת ישראל.
אלא מה, אמר השמאל - גבולות 4 ביוני 67' זכו להכרת העולם. יפה. נתעלם לרגע מהעובדה שעד מלחמת ששת הימים היה הקו הירוק "קו שביתת הנשק", שעתיד להיות מוחלף בגבול בינלאומי מוכר רק במסגרת הסכם שלום. אבל נניח לזוטות עקרוניות מעין אלו. מעט־מעט, אט־אט יכיר העולם גם בגבולות 10 ביוני 67'.
# # #
לפיכך עומדת ישראל בפני הזדמנות היסטורית נדירה למימוש מקצת הישגיה במלחמת ששת הימים. גם אם תסתפק לפי שעה רק בהחלת ריבונות על כל שטחי C, ובכללם כל שטחי ההתיישבות היהודית ביו"ש - תיצור בכך מצב בלתי הפיך שימנע הקמת מדינה ערבית עצמאית בלב ארץ ישראל. חלון ההזדמנויות הזה עלול להיסגר אם טראמפ לא ישוב וייבחר. רק עוד מכשול קטן עוד ניצב בפנינו: בנימין נתניהו.
מיד לאחר פרסום הידיעה על הצהרתו של השגריר פרידמן ציטטה סוכנות הידיעות רויטרס בכיר אמריקאי שאמר כי "ישראל לא הציגה לארה"ב תוכנית לסיפוח חד־צדדי מצד ישראל של חלקים מהגדה המערבית". לדבריו, לא מתנהל דיון בנושא זה.
הבנתם את זה? טראמפ ופרידמן עקפו את נתניהו מימין. הם כבר מוכנים להכיר, אבל ישראל אפילו עוד לא ביקשה. גם האמריקאים מבינים שהצהרות נתניהו ערב הבחירות על כוונתו להחיל את החוק הישראלי על כל ההתיישבות היהודית שוות כקליפת השום. לו רק היו גבאי ורוסו מוכנים להצטרף לקואליציית נתניהו - הייתה הצהרת הסיפוח מתאדה דרך אותה ארובה שבה התאיידו ההבטחות לריסון בג"ץ. הרי אין ספק כי מי שלא מתכוון, למרות התחייבויותיו המפורשות, להרוס כמה צריפים בלתי חוקיים בחאן אל־אחמר כשבידו אישור בג"ץ לעשות זאת - חף מכל כוונה לספח את היישובים היהודיים ביו"ש. איש לא מנע זאת ממנו בשנתיים האחרונות.
ולכן חשוב מאוד להקים בשבועות הקרובים גוש לאומי מאוחד, ימינה לליכוד, שיתנה את כניסתו לקואליציה רק בעניין אחד: ריבונות. רק גוש כזה יצליח לכפות מהלך כזה על נתניהו. להקמת מדינה פלסטינית תמיד יוכל לסמוך על השמאל, אך כיוון שזה לא על הפרק, וודאי לא נסיגה חד־צדדית, וכחול לבן לא יצטרפו לממשלתו בזכות ערימת התיקים הפליליים שלו - יש סיכוי, לראשונה, לדחוק גם את נתניהו למהלך הזה. אבל אם המריבות הפנימיות בין סמוטריץ' לפרץ, בין פרץ לאיתמר בן גביר, בינם לבין בנט ושקד ופייגלין יצליחו לסכל מהלך איחוד - הם יהיו האשמים בהחמצת ההזדמנות ההיסטורית הזאת.