מה יכולות ויכולים צעירות וצעירים ללמוד מספרה של מישל אובמה “הסיפור שלי” (הוצאת ידיעות ספרים, בתרגום ענבל שגיב־נקדימון)? שהכל אפשרי. שלכאורה אין דרך לפרוץ את תקרת הזכוכית בין שכונה אפרו־אמריקאית בשיקגו לבית הלבן. למעשה, עם האופי הנכון, ההשקעה הנכונה והמזל הנכון, את(ה) בפנים. זה המסר, ואין לו קשר עם המציאות פרט למרכיבים שהם נכונים לכל איש, אישה ומצב, והוכיחו עצמם אצל הזוג אובמה.
המטרה של מישל בכל שלב בחיים הייתה להיות טובה יותר. לא כדי להיות טובה מאחרים, אלא כדי לסגור את הפער בינה ובין הלבן והפריווילגי. כאשר ברק אובמה נבחר לנשיאות ארצות הברית, הציצה מישל אל שורת הגברות הראשונות שקדמו לה. “הבנתי שאותי יבחנו באמת מידה אחרת בתור הגברת הראשונה האפרו־אמריקאית היחידה שנכנסה לבית הלבן”, כתבה מישל אובמה בספרה. “הייתי ‘אחרת’. קודמותיי הלבנות זכו כמובן מאליו ליהנות מהנחת היסוד שהן ראויות לתפקידן. ידעתי שרוב הסיכויים הם שמצבי יהיה שונה. למדתי במרוץ המכשולים של מסע הבחירות שאני חייבת להיות טובה יותר, מהירה יותר, חכמה יותר וחזקה יותר”.
עם כל הכבוד לגברת אובמה, שסחפה בתפקידה מיליוני נשים שחורות ולבנות, הסיפור האמיתי של הספר (ויסלחו לי הפמיניסטיות והפמיניסטים, ואני ביניהם) הוא בעלה. לא בגלל שהוא הנשיא השחור הראשון, לא בגלל אישיותו ואנושיותו, אלא בגלל שהוא הנשיא האמריקאי הראשון ששינה לחלוטין את הכיוון שאליו נעה ארצות הברית. ממדינה בדלנית אימפריאליסטית שמפעילה את כוחה כדי להיות המעצמה החזקה בתבל, הוא היטה אותה לכיוון של מדינה ככל המדינות, שתפקידה הוא להעניק את ערכיה הדמוקרטיים לכל העולם – ולא בדרך אלימה של “שינוי משטר”. הוא פעל לא רק נגד הרפובליקנים, אלא גם נגד הדנ”א של מפלגתו הדמוקרטית. הוא לא היה אנרכיסט, אלא מוצר של אמריקה הנאורה, ובחירות 2016 היו התגובה של אמריקה האחרת, הגזענית, שטראמפ הוא סמלה.
מישל אובמה לא מנהלת (בספרה) את מלחמתו של בעלה, שלה הייתה שותפה מלאה, אלא משרטטת את עלייתה של ילדה שהייתה טובה יותר, חכמה יותר וחזקה יותר - מפרברי העוני של שיקגו לאוניברסיטת פרינסטון ומשם לארגוני זכויות אדם, עד לזוגיות ולמשפחתיות ולמסעות הבחירות והזכייה בנשיאות. כולל התמודדות 24 שעות ביממה עם העין הציבורית של המפלצת הפוליטית. מישל נמנעת מרגשנות סינדרלה, ועדיין ניתן לחוש את ההתפעמות שלה מממדי התפקיד. לפעמים נדמה שההתמודדות עם רתמת הפרוטוקול של הבועה המוגנת של היות אשת הנשיא - היא קשה ומתישה יותר מזו של ברק. הוא כאילו החליק לשם באלגנטיות חסרת מאמץ, וחובות המותר והאסור החלות עליו הן זוטות לעומת החזון שאותו הגשימו יחדיו. היא גוננה על הקן, וכשפרחה ממנו למסעותיה - פרחה תרתי־משמע.