ישמח חתני: הילדה של איזק מתחתנת, רק קודם הייתה בעיה עם השמלה

סיימנו לאכול, הוא הדליק סיגר בלי לברר אם מותר לעשן סיגרים גם בחוץ ("מה אני בחינם פה? משלמים אבאל'ה"), וזה היה זמן טוב, גם כי האוויר עמד, לברר פרטים על הקורבן המיועד של שירי. 
 

מה אנחנו יודעים על הילדה? היא בת 30, נראית טוב, תואר שני בשטויותים כמו תולדות האומנות, או איזה טמטום אחר שעשתה באמריקע. כמו שאיזק אומר: "תגיד, קוף, אפשר להוציא מזה ארבע לירות סוריות דפוקות מלהיות מורה בבצפר? שתלמד את הילדים ציור? אבל היא כמו אמשל'ה, הכל היא יודעת. אני, אתה מכיר אותי, אני טוב בבטון ביציקות שלו. לא טוב באומנות, מה לעשות?".
 

הבטתי בו וצחקתי. הבנאדם שווה הרבה כסף שעשה במו ידיו. כבר שנים שהוא ואחיו קובעים את מדד תשומות הבנייה מהחול שהוא מביא אלוהים יודע מאיפה, כדי לייצר מלט. מעסיק מאות עובדים ("אצלי, קוף, זה רק קבלני משנה. אני לא אוהב פועלים, הסתדרות וארגון מקצועי, זה גדול עלי. עשית עבודה? בוא קח את הכסף ותהיה לי בריא"), וחי מתחת לרדאר. כי בשנים שחי מעל הרדאר היו קצת בעיות עם הרבה פינגווינים והרבה טיפשורת.
 

"איזק, מאיפה שירי העמיסה את הטיפוס הזה, שמתנדב לסבול את השטויות שלה עם ההגשמה עצמית?", שאלתי אותו תוך כדי. הוא צחק, שאף עשן ופלט אותו בטבעות יפות. 
 

"אתה הורס, קוף", הוא ענה. "תמיד אתה רוצה לדעת. אז ככה: הם נפגשו באיזה כנס של הירוקים בגרמניה. אל תשאל אותי מה היה, כי אני לא יודע. הוא לא היה יהודי, אבל אמא שלה ידעה שזה לא יעבור אותי, אז הם שכנעו אותו שטוב לו להיות יהודי, והביאו לי תעודה. הוא עורך דין, גם הביאו לי תעודה. אתה יודע ששירי מדברת הרבה שפות, גם קוראת וכותבת. הוא התלהב, הדביל, נו מה אני אגיד לך. הם לא ישנים אצלי באותו חדר כשהם באים, עושים לי כבוד. הרי עם הבן עוז אכלתי חרא, עם האישה שלו. דווקא ג'ונתן הזה הוא חמודי. יודע לשתות, מנומס לאשתי. יאללה בסדר, שתהיה מבסוטה".
 

הבטתי בו, ממשקפי השמש על מצחו ל"שרשר" העצום בעוביו על צווארו והתליון של לוחות הברית, עד לגורמט הכסוף עם פיסות העור על פרק כף ידו הימנית. "אז למה אתה מהורהר כזה איזק", שאלתי. "אם הכל בסדר, מה הבעיה?", שאלתי. הוא התיישר בכיסאו, הניח את מרפקיו על השולחן ורכן קדימה. "יש לי בעיה קטנה עם הילדה. היא ואמא שלה הזמינו שמלה אצל מישהו. אשתי כבר שילמה לו לפני חצי שנה, לא ידעתי, וטוב שלא, כי אתה מכיר אותי. אוקצור השמלה לא מוכנה, והטיפוס הזה מסתלבט על הילדה והאישה. הייתי צריך לתת למירי את המבט, כדי שהיא תספר לי". 

***

איזק זה לא אחד שמסתלבטים עליו, בטח לא מעצב שמלות כלה. הוא בנאדם שעושים לו כבוד בכל מקום, כי הוא מכבד כל אחד. "נו, זה קטן עליך בנאדם", אמרתי, "לך אליו ותשאל מה קורה עם השמלה של הילדה. זו בעיה בשבילך?".
 

הוא סימן לי בכף ידו המחוספסת להתקרב אליו, ודיבר חלש לתוך האוזן שלי. "קוף, עשיתי קצת עבודה, הבנאדם לא משלנו, הוא הולך עם גברים, אתה מבין? הוא יכול לדבר אלי לא יפה, ואז אני מאבד את זה, אתה מבין? בוא דבר איתו אתה. לך יש דיבור יפה ומחונך כשאתה רוצה. תסביר לו שמחר, אבל מחר, קוף! שירי ומירי באות לקחת ת'שמלה. מחר קוף, לפני שיעלה לי הלחץ דם, ואני אקח לו את ה־15 אלף שקל ו־20 אלף קנס, וגם יהיו שפריצים של דם על כל הקירות בחנות שלו. כי אתה מכיר אותי, הרי אני לא אלך לבד". 
 

"אוקיי, תוריד לי את היד מהעורף, אתה שובר לי את הצוואר כשאתה מתרגש", אמרתי. "חכה אני אסיים את הקפה, אצא לעשן ואתקשר. תשיג לי מאשתך את הפרטים".
 

"למה לצאת, ולמה לדחות? תמיד אתה דוחה", אמר איזק. "אני מרשה לך לעשן כאן, תכף ומיד יבוא האספרסו. תתקשר, הנה המספר. אולי אני אלך, שאני לא אשמע אותו ואז יעלה לי הלחץ דם?".
 

"דייי, כולה שמלת כלה, תירגע כבר". טלפנתי והוא לא ענה, כי כנראה לא זיהה את הטלפון. עלי זה מקובל, גם אני לא עונה לכל אחד, אבל על איזק זה לא היה מקובל. 
 

"קוף, תתקשר אליו מהוואטסאפ. הוא יראה תמונה שלך ושל גיאצ'ו המתוק ויענה, אם הוא יודע מה טוב בשבילו", הוא אמר. "גם תכתוב לו. נו, יאללה בנאדם, כבר נגמר היום". 
 

אז כתבתי למעצב. אני החלטתי שהוא מעצב, כי איזק רק אמר "יש לו חנות". באמת ההוא, שקוראים אותו מידד, חזר אלי מיד ושאל: "מה אני יכול לעזור לרון קופמן?".
 

"שלום' מידד, אני הגיס של הכלה שירי", התחלתי. "היא בוכה הרבה, כי השמלה שלה לא מוכנה, ואתה הבטחת לה שתהיה מוכנה איך שהיא מגיעה לארץ. אז היא בארץ, ואתה לא מחזיר לה טלפונים. איך אנחנו פותרים את הסוגיה? הרי את הכסף כבר שילמו לך, כך הבנתי מהכלה ומאבא שלה. אני טועה?". 

הבחור מעברו השני של הקו עשה כמה טעויות בדיבור שלו, ואני ראיתי את איזק נמתח לאחור, מניח את ידיו על כרסו העצומה, ושם את התליון של לוחות הברית בין שיניו, בעוד הסיגר הונח על קצה השולחן. אני מכיר את איזק המון שנים. זו שפת גוף לא מבשרת טובות, עוד לפני שהיה לו כסף ל"שרשרים".

אז כך אמר מידד, להלן המעצב או מנהלו האישי של הטאלנט: "מר קופמן, תקשיב לי. הבחורה לא מאוזנת, ואני לא פסיכולוג. אבל יש לה בעיה עם עצמה. היא מדדה את השמלה, הייתה מרוצה מאוד. העסק שלנו מרושת במצלמות, אני מזמין אותך לבוא ולראות את החיבוקים והנישוקים של הקליינטית עם הצוות. יש לי חוזה חתום איתה, שאני חייב לספק את השמלה עד יום החתונה ב־11 בבוקר. אם זה לא מתאים לה, שתבוא ותיקח את הכסף, ותפסיק לאיים עלי".
 

***

ממול התרחש לנגד עיני מבוא לאירוע‍־‍רב־נפגעים. איזק אחז בצלוחית המתכת שהכילה את החשבון שביקש, ופשוט קימט אותה. הוא טלפן לנהג שלו שהמתין בקפה בקדמת הנמל והזעיק אותו אליו. הצלוחית הפכה כמעט לגליל.

"מידד, אני כבר חוזר אליך. תן לי שתי דקות", ביקשתי.

הוא הסכים. פניתי לחבר שלי ושאלתי מה הוא עושה בדיוק. פתאום שמתי לב שיש לו הרבה נקודות דם בלבן של העיניים. "איזק, אני מבקש. אל תשתולל לי, יהיה בסדר, עלי. תירגע ומיד". 
 

בינתיים הגיע הנהג. זה בן אחיו, שרק השתחרר מדובדבן, ורשום אצל איזק כעובד בניין כחייל משוחרר. אביו מבלה כרגע בקייטנה של מעשיהו, בגלל חילוקי דעות עם מע"מ. עניין קטן של שומה בסך 100 מיליון שקל, שהוא והמדינה לא הסכימו עליה. קורה. 
 

"עידן, כפרע", הורה לו איזק, "סע אלי הביתה, תביא מהמגירה שלי את הנוקיה הקטן. יש שמה שקית של סימים, תביא גם אותה. טלפן לעזורה, הוא ביציקה ברישון, ותגיד לו לעזוב הכל, שייכנס לקאנטרי להתקלח ולהתגלח, ושיביא אתו שני פועלים עם הלכלוך. נפגוש אותו בדרך. יאללה סע". 
 

הזעתי הרבה, הרבה מאוד. "רגע עידן, חכה רגע. איזק, מה נסגר איתך? אמרנו נדבר איתו יפה, לא? מה קרה לך? תעצור אותו ואל תביא אף אחד, די עם השטויות".
 

***
 

איזק עדיין אחז בגליל שפעם היה צלוחית, ומעך אותו כליל. "מספיק, קוף. שמעתי אותו", הוא אמר בשקט. "הילדה שלי לא מאוזנת? היא צריכה פסיכולוג? חכה חכה שעזורה יראיין אותו עוד מעט. קוף, אתה חיים שלי ואני אוהב אותך, אבל אתה לא מתאים. חבל שהוא מחזיר אותי 30 שנה אחורה, אבל יש לי ילדה אחת. רק אני יכול להגיד עליה שהיא פסיכית. הבנת? בוא, תן לי חיבוק ונלך".
 

קמתי שוב ודחפתי אותו בחזרה לכיסאו. "איזק, תן לי לדבר עם שירי. אולי הוא צודק? וגם שמעת, המקום מרושת במצלמות. אני מתחנן אליך, הרי מירי תבכה, וגם הילדים שיגיעו להארכת מעצר. תשאיר לי. תן לי לברר מה קרה פה. תן לי שעה, בסדר? מגיעה לי ממך שעה. תן לי את המספרים של שירי ומירי, ואל תזוז מכאן, בשבילי". 
 

הוא הסכים, רק שלח את עידן למטלות שהנחית עליו, אבל הקפיא את הרגע. טלפנתי לשירי. "מה העניינים מותק? סחתיקה, מצאת איזה טמבל שייקח אותך. אבא מאושר, מעולם לא ראיתי אותו זורח כל כך, ואני מכיר אותו עוד לפני שהוא ואמא התלבטו אם לעשות אותך או ללכת במקום זה להופעה של טריפונס באזור התעשייה בחולון", התחלתי. 
 

"תקשיבי, יקירתי, הבנתי שיש לך איזו בעיה קטנטונת עם השמלת כלה", המשכתי, "למה לא קנית בברלין, אינעל ראבק? בגילך עוד לא למדת שהיאהוד זה גנבים בדנ"א?".
 

היא צחקה, וזה כבר היה טוב. איזק הקשיב לשיחה, כשפניו בתוך ידיו. משקפי השמש היוקרתיים היו על השולחן, והסטתי אותם הצדה, כדי שלא יגמרו כמו הצלוחית מהמתכת. 
 

"רון, תקשיב", היא אמרה. "זו טעות שלי שבחרתי בו. חברה המליצה עליו, ועכשיו אני מחפשת אותה. ביקשתי ממנו לבצע תיקונים אחרי המדידה הראשונה: להוסיף תחתונית כדי למנוע את השקיפות, להוסיף פרחים לאורך, לפתוח מחשוף בעוד סנטימטר. אין עדיין הינומה. צריך לקצר את האורך ולגהץ את השמלה. זה הכל".
 

איזק עדיין התבונן בי ואמר: "אתה מעשן הרבה. צריך לטפל בזה. נו, נו, תתקדם אין לי את כל היום". 

לא עניתי לו, כי מה אומר? שהוא מפחיד אותי בשגעת שלו אז אני מעשן מהלחץ? רק אמרתי לשירי שתעשה שיחת ועידה עם מידד, ואני אדבר איתו ואנסה להחיש את התיקונים. 
 

"מידד, שלום לך. זו שירי, גם רון על הקו", היא פתחה. "השמלה אינה לבישה, מידד. כל התיקונים שביקשתי לא בוצעו. במקרה, תאמין או לא, המעצב שיער שלי היה בן זוג שלך ארבע שנים. הוא אמר לי שאתה לא אחראי, ואני מודאגת מאוד. אני רוצה לבוא היום כדי שנתקן את הכל. אני מתחננת אליך".
 

הברנש המשיך לעשות טעויות. הוא הגיב בזלזול וביהירות. "תקשיבי לי טוב. זה מה יש, לנו יש חוזה. אין לי זמן אחר הצהריים, אדבר איתך ביום ראשון. יאללה ביי. בחיים אל תגידי לי על יצירה שלי 'השמלה אינה לבישה'. לא מתאים לך? תתבעי אותי בבית משפט". 
 

ואז הוא ניתק. איזק חייך ואמר: "נתתי לך ת'זמן, קוף. שמעת את הבנאדם. אני אשלח אותו לאסף הרופא. הוא גם יחזיר ת'כסף, וגם אני אחליט בכמה אני קונס אותו. אני אקנה לה שמלה חדשה היום, שיעלה כמה שיעלה. יאללה ביי אבאל'ה". 
 

הוא נעמד וטלפן לעידן האחיין. לא שמעתי מה נאמר בצד השני של הקו, אבל ראיתי את איזק צוחק. "אתה מבין מה סיבכת אותי, קוף? עכשיו אשתי לקחה את הילד בשבי ולא נותנת לו לצאת מהבית, כי היא הבינה שאם לוקחים את הנוקיה הקטן והסימים, יש בעיה. וואלאכ חכמה האישה, איך היא יודעת הכל לפני. אז אני לוקח טקסי לרישון, לפגוש את עזורה. יש לי פה אפליקציה, תזמין לי". 
 

התחלתי לצחוק. "מאיפה אני יודע להזמין באפליקציה? בוא נבקש מאיזו מלצרית מהגיל של הדיגיטל". 
 

רק נרגעתי מהצחוק, הטלפון שלי צלצל ומירי הייתה על הקו. "רון, אני יודעת שאתה עם איזק בנמל, אז חסכתי לך שקר בחיים. אל תיתן לו לנסוע למידד, אני מתחננת אליך. אתה מכיר אותו ויודע איך זה ייגמר. אני נוסעת אליו עכשיו עם עידן. זה לא ייגמר טוב באלימות, אנחנו חייבים שמלה". 
 

הבטחתי לה ואמרתי לאיזק: "שמעת אותה? תוריד רמת כוננות אצל האנשים שלך. תהיה שמלה והילדה תהיה מבסוטית. בסדר?". 
 

***
 

קמנו והלכנו להסתובב בנמל. "קוף, אני צריך חנות כלי עבודה. חסרים לי כמה פטישים גדולים. בוא תמצא לי חנות כזו שלא נבזבז סתם זמן", אמר החבר שלי לשוטטות. 
 

"תגיד לי, חתיכת דביל", עניתי לו. "עם מי אתה חושב שאתה מדבר? אתה עוד חולם לפרק למעצב את החנות? אתה באמת רוצה לבלות עד תום ההליכים? לא מספיק לך אחיך בקייטנה במעשיהו? אתה רוצה לפרק את העסק שלכם לגמרי?".

***

אחרית דבר. 

מירי הצליחה לשכנע את התופרת לתקן את כל הדרוש תיקון, ופיצתה אותה בהתאם. השמלה הייתה מדהימה, אפילו כיפוש אמרה, והיא לא מחמיאה בקלות. החתונה הייתה אירוע מכונן, כפי שאיזק ומירי יודעים לארח, והם תמיד יודעים. שירי אמרה לי תודה על הסיוע. איזק חיבק אותי ואמר בצחוק: "הצלת נשמה בישראל, אבא. החייט הזה לא יודע כמה הוא היה קרוב לאשפוז. רק אני, אתה ואלוהים יודעים". 
 

עזורה, חנוט בחליפה יקרה, שמח לראות אותי. "מה קורה, קוף? מה קרה שם עם איזק שעשה לנו הקפצה? כבר לקחתי איתי שני בדואים, אבל בסוף הוא עשה צפירת הרגעה, אז שלחתי אותם, והלכתי לבריכה". 
 

"עזוב עזורה, זה היה סתם. אתה מכיר אותו כשעולה לו הלחץ הדם". 
 

"נו מה? מי לא מכיר אותו", הוא ענה וסיים את המשקה בלגימה אחת ארוכה. 

***

נ.ב.

התעלמתי במכוון מפרשת האונס של הילדה בבנימין. כמובן יש לי דעה, אבל זה לא הזמן להלהיט, כי האוויר בוער מספיק. ניתן לרשויות החוק לסיים את החקירה עד תומה ולפרסם מסקנות סופיות. 

טעויות בחקירות פליליות קורות, וימשיכו לקרות, אני מקווה שלא כתוצאה מזדון. אבל התגובות של דיירי אגם הדרעק מהימין הן זדוניות - כי עוד לא יודעים כלום.

אגב, לא שמעתי התייחסות של הימין לחשוד שנעצר על תקיפת עשרות נשים וילדות. אף אחד לא הציע לדפוק לו כדור בראש. כי על עברייני מין יהודים מרחמים כאן. הבושה היא עלינו, על כולנו.